תסמונת שטוקהולם

Post date: Oct 15, 2010 5:42:30 PM

 למה אף אחד לא יידע אותי שכל כך קר בגן עדן? וגם יקר.

אנחנו בשטוקוהולם, שוודיה. נושקים לקו רוחב 60, שלושת אלפים ק"מ צפונית לישראל, צפונית יותר מכל האי הבריטי ובאותו קו עם קודקודה של גרינלנד. וככה זה מרגיש.  אחרי נסיעת מטרו לשדה"ת של קופנהאגן, Lufthaven, מטרו שלפני שעבר בתחנה שלנו עבר כנראה בתחנה שנקראת "העתיד", שכן שהיה נטול נהג או כל מעורבות אנושית באשר היא, ועוד טיסה קצרה שפשוט רדפה אחרי השקיעה וסיפקה את התמונות הללו:

שטוקהולם מהאוויר בשקיעה (זה לא חוכמה השקיעה פה אורכת שלוש שעות..)

 Canon s95  במיטבה. 

והגענו לעיר הבירה השוודית. או כמו שהמקומים מכנים אותה, בירת סקנדינביה.

"בדרך לפגישה חשובה, עם מטוס"

הליכה של עשרים דקות מתחנת האוטובוס לאכסנייה, במהלכה איבדתי לחלוטין תחושה בכפות הידים וסגל רק חזר שוב ושוב על כך שקפוא לגמרי, והגענו לאכסנית City backpackers. מדובר במקום ברמה שלא תאמן, הוא גם גדול למדי וחוץ מהדלתות והעובדים, הכל עשוי מאיקאה.

אכסנייות מסתבר זה כמו בחורות, לא משנה כמה היא טובה אתה מגלה מהר שיש לה איזה פגם אידיוטי קטן אך מרגיז שהופך אותה לבלתי נסבלת. במקרה שלנו מדובר בכלל מציק מאין כמוהו שדורש להוריד את הנעלים בכניסה למקום ואוסר על הליכה עם נעליים ברחבי האכסנייה. זו לטענתם מסורת שוודית עתיקה אך לטענתי מדובר במסורת שוודית חדשה המאפשרת מכירת נעלי בית ב30 קרונות שוודיות לתיירים אומללים. מכל המקומות בטיול דווקא בזה בו הטמפרטורות מזגזגות בין מינוס לפלוס מכריחים אותנו ללכת בלי נעליים?

יצאנו לסיור בעיר הקפואה אשר התבררה דווקא להיות מקום חי ותוסס. רחובות מלאים בפאבים ודנסברים אשר במעבר דרך שתי דלתות כניסה עוקבות (בידוד במדינה הזו זה שם המשחק) חושפים קהל הומה של בליינים המאכלסים מקומות עם סגנונות מאוד מגוונים, פאבים אירים, אמריקאים, מרתפיים, שכונתיים, יש הכל.

"רח' כמה-קר" וואי זה תיאר כל כך טוב את האווירה ברחוב הזה

יום שלישי זה יום חלש ולכן לא ציפינו למסיבה מטורפת, אכלנו במסעדת Friday's והוצאתי שם כמעט 200 שקל על ארוחה מלאה כולל בירה. כן, שוודיה היא היעד היקר של הטיול אך אני חייב לציין שאם אני מסתכל על כל סוגי ההוצאות יוצא שגם מדינה שנחשבת יקרה כמו שוודיה אינה יקרה משמעותית יותר מישראל, השכר פה גבוה פי כמה מזה שבארץ וגם הרבה מהוצאות המשפחה ממומנות פה על ידי המדינה, כך שלשוודים הדבר אינו מהווה בעיה. לאורך הטיול רק הולכת ומחדדת אצלנו ההבנה שאנו חיים במדינה די דפוקה מהבחינה הזאת.  לבירה שלבסוף שתינו קראו Pripps Bla והיא מומלצת אם כי מקבלת רק 7 בסולם.

משם המשכנו לבר בשם Rartan ושתינו עוד קצת. לבסוף החלטתי שאני מעוניין לחזור כי התחלתי להרגיש שאני מפתח משהו לא טוב איפשהו בין האוזן לאף. הערפל שהקפיא אותי בקופנהגן גרם לי לצינון קל וההסתובבות הלילית שעשינו טרם ההגעה לפאב בפאתי חוג הקוטב, כשאני שוב לא בלבוש מתאים, ממש לא עזרה.

קמנו ב9:30 ואחרי ארוחת בוקר צנועה אך יקרה יצאנו לסיור בעיר העתיקה.  

שטוקוהולם המודרנית היא עיר הבנויה לאורך מדרונות היורדים אל הים הבלטי (העיר עצמה הרבה פחות שטוחה ממה שדמיינתי אותה, הרבה יותר מזכירה את שיפועי חיפה מאשר את תל אביב) ואשר אליה מתחבר אי קטן שבו כיום נמצאת מה שנקרא העיר העתיקה שם למעשה נוצרה העיר המקורית בשלהי המאה ה-12, אליה דרך אגב מחובר עוד אי קטן בו שוכן ארמון המלך.

שטוקהולם לפני 700 שנה, ואנחנו חשבנו שחומה ומגדל זו המצאה שלנו.

היום רוב העיר בכלל יושבת על הצוקים שברקע. מדהים.

 אני יודע את כל זה  כי יעדנו הראשון לאותו היום היה מוזיאון ימי הביניים שבעיר, המתאר את התפתחות העיר לאורך השנים ואופי החיים בה, אשר שוכן מתחת לאחד הגשרים ונראה כאילו נפתח ממש יום לפני שהגענו. זה מוזיאון מודרני מאוד (יש שם דמויות ממש מציאותיות שעומדות מאחורי חלונות ראווה ונעלמות כל כמה זמן אלא אם לוחצים על כפתור יעודי. אמרתי לסגל שאני לא מצליח לחשוב על שום טכנולוגיה שיכולה לייצר כזה דבר והוא אמר "מראה ופנס". תכלס.) זה אחד המוזיאונים הטובים ביותר שיצא לי לבקר. מאוד ענייני, וויזואלי ובעיקר עשה מה שמוזיאון היסטורי של עיר אמור לעשות – לתת לך תחושה אמיתית של איך זה היה לחיות בעיר שסביבך לאורך השנים, על ידי מודלים בגודל אמיתי של מבנים וחפצים, חלקים מקורי וחלקם משוחזר. הציגו שם את סוגי הבדים השונים שידעו לטוות באותה תקופה והשימושים שעשו בכל סוג וגם הדגמה של איך אשה שוודית מהמאה ה-13 היתה מתלבשת מהרגע שהתעוררה ועד ליציאתה מהבית. אני אף פעם לא מתנגד לראות איך אשה שוודית מתלבשת לא משנה מאיזה מאה היא. הציגו שם גם את המפה הזו

שנעשתה על ידי איזה נווט שוודי מהמאה ה-15. זו אחת המפות המסקרנות ביותר שיצא לי לראות, בהיתי בה איזה חצי שעה ולא הפסקתי להנות ממנה (כן אני קצת דפוק). יש בה משהו מאוד מיוחד, אם מישהו מכם עולה על מה ייחודי בה שישלח לי מייל ואני אשקול להביא לו כפרס מזכרת אופיינית מהמדינות הבלטיות, משהו כמו כלה יפה או תואר שני מפוברק.

"מה קשור גלידה?"

משם המשכנו לסיור ברחבי העיר העתיקה של שטוקהולם, המאוד ציורית, ובארמון המלך ובדיוק ב12 בצהריים צילמתי את התמונה הזו-

 הכתם הלבן הבהיר שבין המגדל לבניין זו השמש וזה שיא הגובה שלה בשמיי הסתיו השוודי. אמרתי כבר שקר פה ממש?

"כן רבותי. זה אמיתי."

המשכנו לסיור אל מספר יעדים נבחרים בעיר השלווה הזו, הראשון היה הקניון המקומי שאיכזב בכל הפרמרטרים ומשם הלכנו ל"היכל נובל" שם מוענקים פרסי הנובל השונים מלבד זה של השלום אותו נוהגים להעניק באוסלו לטרוריסטים לשעבר. 

סגל מתכונן לכניסה להיכל נובל לקבל את הפרס. אין לי מושג איזה פרס.

אכלנו צהרים במסעדה סינית נחמדה, בה בשירותים גילינו את הכפתור הזה, שהיה יכול להיות מועיל בהרבה נקודות בחיי בהם אנשים ניסו לחנוק אותי למוות: 

חזרנו להפשרה באכסנייה לקראת הקפאה מחדש ביציאה הלילית.

הרגשתי שאם הערב אני לא מבצע משהו דרסטי מבחינה בריאותית אני מדרדר למחלה כלשהי שכן שיעול וצינון מציקים מלווים אותי מאז קופנהגן והקור כאן רק מחזק את ידם. מנסיוני עם מחלות באקלים קר, ידעתי שיש שני דברים, מלבד אנטיביוטיקה (שדווקא יש לי אבל אין סיכוי שאני מתחיל לקחת שכן הדבר ימנע ממני לשתות אלכוהול במדינות כמו לטביה ואסטוניה) שיכולים למנוע הדרדרות נוספת – מרק שום ותה מנטה. אז ביררנו איפה יש מסעדה מקומית שמתמחה במרקים והגענו בהמלצת זהב למרקיה מקומית קטנה. במקום מרק בצל לקחנו סגל ואני מרק דגים שהיה מעדן ובמקום תה לקחתי קפה. זה עדין עשה את העבודה.

משם המשכנו למספר מקומות כשלבסוף התיישבנו שוב באותו המקום מערב קודם שם לאחר שתי בירות וג'ין טוניק שאלנו חבורת מקומיים שישבה לידנו לגבי המלצה למקום טוב עם מוסיקה ואנשים ורצוי שלא יהיה "פאנסי" מדי (הרבה מקומות כאן בעיר מהווים בית לחבורות של מתלהבים סנובים שרוצים להרגיש מכובדים וחשובים וזה לא מה שחיפשנו), הם המליצו לנו על מקום בשם Berns, ואחרי רבע שעה ועוד שתי תחנות מטרו הינו כבר בתוך המקום. 80 קרונות שוודיות כניסה (כ-40 שקל), מוסיקה שחורה, היפ-הופ ואר-אנ-בי. המקום הלך והתמלא בעיקר בשחורים אבל גם במקומיים ואני פשוט התענגתי על מוסיקה שלא שמעתי מזה הרבה זמן שכללה כמה מיצירותיו היותר טובות של קיו-טיפ האדיר שכבר כמעט ושכחתי על קיומו.שתי בחורות שוודיות קלאסיות היו דומיננטיות ברחבה. בעיקר אחת מהן, בלונדינית כמובן, שרקדה כאילו אין מחר ובשלב מסויים ריקודינו התחברו. התברר שהן בנות דודות,קוראים להן מימי ואמילי, הראשונה בת 26 והשנייה אני לא בטוח אם בת 24 או 34. בשלב מסויים התחלנו לרקוד משהו שהתאור הטוב ביותר עבורו תהיה סלסה גרועה לצלילי היפ-הופ. זה לא משנה כמה זה גרוע, כששני אנשים עוברים לריקוד כזה, כל השאר מפנים את הרחבה, עומדים מסביב ומסתכלים. זה היה מגניב ועל אף שסגל הודיע לי שעכשיו אני רק צריך לבחור אחת מהבחורות מסביב שכן האירוע שהתחרש היה מאוד לא שיגרתי לאופי השוודי ויצר סקרנות מסויימת בקרב הנשים, החלטתי שאני נאמן לאמילי והחלטנו שאנו יוצאים אחריהן למקום אחר בשם Risch. הן יצאנו קצת לפנינו וקבענו להיפגש שם, אך כשהגענו למקום עשה רושם שהם לא בנמצא, מה גם שלא היו מוכנים להכניס אותנו פנימה. ליד השוער עמדה בחורה מקומית מדהימה שאמרה שתכניס אותנו. היא שאלה אותנו מאיפה אנחנו וכשענינו ישראל היא אמרה "what ever"  ושמעכשיו קוראים לנו תומס ואנטון ושאנחנו מהולנד. היא אמרה שהיא נכנסת לטפל בזה ואין סיכוי שהיא לא מצליחה ושאם היא לא חוזרת תוך שתי דקות אנחנו יכולים מבחינתה לצעוק "Fuck Sweden". כעבור שתי דקות צעקתי "פאק סווידן" והלכנו למקום אחר שהיה ברשימת הגיבוי שלנו. הבחורה מה- Risch היתה כל כך שיכורה שזה פשוט לא יתואר, מאוחר יותר הסבירו לנו שהשוודים הם מהשתיינים הגרועים בעולם. בעיקר הנשים. השוודים הם עם שחיי היום יום שלו מנוהלים בשליטה עצמית ממש גבוהה, אך כשהם יוצאים הם שותים בלי הכרה ומאבדים כל סייג או בקרה על הדיבור וההתנהגות שלהם.

אחרי עוד כחצי שעה במועדון הגיבוי, ה"קופי קלאב", חזרנו לBerns, אשר היה רבע שעה מסגירה וכשיצאנו ממנו נתקלנו בבחורה בשם אמיליה שהתלהבה מכך שאנו ישראלים שכן היא אחת מ10,000 היהודים שעדין חיים בשטוקוהלם. היא לא וויתרה לנו ולקחה אותנו לראות את הבית כנסת היחיד שבעיר שנמצא באופן מקרי ממש מאחורי המועדון. היא אמרה שתמיד רצתה שמישהו יתרגם לה את הכיתוב העיברי שעל חזית המבנה -

 אמרתי לה שאני מצטער לאכזב אותה אבל למרות שזה כתוב בעברית, עושה רושם שמי שכתב את זה לא ממש שלט בשפה. זה פשוט לא אומר שום דבר הגיוני. תירגמתי לה את זה מילה מילה ובזאת נפרדו דרכינו.

חזרנו לאכסנייה בידיעה שביום המחר עושים צ'ק אאוט, אוכלים צהריים ומיד אחרי לוקחים אוטובוס לנמל התעופה לטיסתנו לריגה שיוצאת בשעה 15:50.

"לא ידעתי שלבוקובסקי יש סניף בשבדיה"

הכל הלך על פי התכנון חוץ מדבר אחד. עשר דקות אחרי שעלינו לאוטובוס לנמל התעופה "ארנדה", הנהג מוחמד אמר שיש אינטרנט לשירותנו על האוטובוס, אז סתם מתוך סקרנות בדקתי מאיפה יוצאת הטיסה שלנו שכן בתחנת האוטובוס, כשקנינו את הכרטיסים, היו שני נמלי תעופה לבחירה במכונת הכרטיסים, כל אחד ואוטובוס אחר שמוביל אליו. הטיסה מדמרק נחתה בנמל הראשון ברשימה (ארנדה) מה שגרם לנו להניח שהוא הבינלאומי ועל כן בחרנו בו, מה גם שלא היה אינטרנט בתחנה כדי לבדוק את העניין הזה. בכל מקרה בדיקה מהירה במייל שלי הראתה שהטיסה יוצאת מהנמל השני. לשטוקוהלם מסתבר יש שני נמלי תעופה בינלאומיים ושניהם ראשיים במידה שווה. התחלנו לבצע בקרת נזקים בעודנו כלואים באוטובוס שלוקח אותנו למקום הלא נכון - שיחה קצרה עם הנהג, שהיה מאוד נחמד ורגיש למקרה שלנו (הוא היה מוכן להחזיר אותנו בחינם לעיר במידה ונרצה לחזור) והתברר שלהוריד אותנו באמצע הכביש הוא לא יכול וש 150 ק"מ מפרידים בין שני נמלי התעופה ובניהם יש עוד עיר פקוקה בשם שטוקוהלם. חצי שעה נסיעה עד שנגיע לנמל הראשון חצי שעה נוספת לחזור לעיר ברכבת המהירה ועוד שעתיים באוטובוס לנמל התעופה השני יביאו אותנו לשער הטרמינל המבוקש בדיוק כשהמטוס ממריא. נהדר, בפעם הראשונה בחיי אני הולך לפספס טיסה.

לא אלאה אתכם באוסף התרחישים שהעלנו, הכללו בין היתר הישארות של לילה נוסף בעיר, רק אספר שבסוף החלטנו לקחת טיסה של אייר-בלטיק שיועדה לצאת שלוש שעות מאוחר יותר ועלתה 300 יורו לאדם (הטיסה המקורית שלנו עלתה 80 יורו). זה לא היה השיקול הכלכלי המועדף אבל הוא הרגיש הכי נכון בשיקלול הסופי של טירטור, כאבי ראש ופגיעה בשטף הטיול, מה גם שלמרות שאהבנו את שטוקהולם, קשה להנות בעיר כל כך יקרה. רצינו לחזור כבר למזרח אירופה. כדי להבין כמה יקר בעיר - חישוב מהיר העלה שבליל אמש הוצאתי על שתייה בלבד יותר מ400 שקל, וממש לא שתיתי הרבה במונחים של הטיול הזה. (שוט וודקה עלה 60 שקל)

פספוס הטיסה אפשר לי לבצע משהו שתמיד חלמתי לעשות – להגיע ספונטנית לנמל תעופה ולהגיד את המשפט "תני לי כרטיס לטיסה הראשונה שיוצאת לX" ובמקרה שלנו - ריגה.

"להתראות שטוקהולם"

בשער, תוך המתנה לבורדינג, ניגש אלינו גבר כבן 40 ששמע את סגל ואותי מדברים והתברר להיות ישראלי שחי כבר 10 שנים בשוודיה אחרי שהתחתן עם שוודית שהכיר בקיבוץ גורפית. הוא נסע לבקר את אמו בתל אביב אחרי שנתיים שלא נפגשו ובריגה היה אמור להחליף מטוס לישראל. שאלנו אותו מה הוא עושה והתשובה שלו היה אחת המצחיקות ששמעתי בחיים שלי – "סיימתי דוקטורט בהיסטוריה שוודית ועוד כל מני שטויות". אני וסגל לא הפסקנו לצחוק על איזה מן בן אדם עונה לגבי הדוקטורט שלו בתוספת "עוד כל מני שטויות".

היה עיכוב בטיסה כך שנחתנו בדיוק 5 דקות אחרי שטיסת ההמשך של הדוקטור לענייני שטויות היתה אמורה לצאת. הם עיכבו את המטוס לכבודו וכשיצאנו מהשרוול בריגה עמד בחור לטבי שבוז שאחז שלט עליו כתוב "Tel Aviv". אם מישהו היה אומר לי לפני חודש שאני אהיה בריגה היתי מחייך בביטול. אם הוא היה אומר לי שאני אטוס לריגה והדבר הראשון שאראה כשאנחת זה את השם "תל אביב" היתי פשוט צוחק לו בפנים.

אני חייב לציין שאני הייתי שווי בקונספציה שדנים ושוודים הם אנשים גבוהים וחסונים, אך המציאות שונה למדי, רובם לא גבוהים בהרבה ממני והנשים בכלל נמוכות ביחס לרוב המדינות שעברנו בהם. יש גם את המיתוס הבלונדיני, אז בעניין הזה כן יש הרבה בולונדינים אבל לא הכצעקתה. או כמו שסגל סיכם את זה "הן לא גבוהות בכלל ולא כולן בלונדיניות, אבל עדייו כולן יפות". בזה אני מסכים איתו, נראה שככל שמצפינים באירופה כך משתבח הנוף האנושי. כמו שהתברר לנו שהפולניות פולניות כך מסתבר שהשוודיות הו שוודיות, זה לא סתם מותג, הן פשוט מדהימות.

"אפילו התמרורים בשטוקהולם בלונדינים"

עדכון הבא יהיה מבירת לטביה, ריגה. הידע שלי על ריגה מכיל שתי עובדות שסגל קרא מבעוד מועד והן שלטבית נחשבת השפה השלישית הכי קשה בעולם. אני לא בטוח מה זה אומר אבל זה נשמע טוב. ושבלטביה שונאים רוסים אבל אוהבים קומוניזם ושהאוניברסיטה למדעים בעיר היא מן גורד שחקים סובייטי שנבנה לכבוד סטלין ומכונה "Stalin's birthday .cake"

 ולסיום - פינתו של סגל לענייני איכות נייר הטואלט בעולם. אז אולי דנמרק ושוודיה הן מהמדינות עם איכות החיים הגבוהה בעולם, אך דבר אחד עדין חסר להם כדי להגיע לשלמות, נייר הטואלט. סגל אומר שהוא בכלל לא בסטנדרט סביר ובשתי מילים - נייר זכוכית. ראו הוזהרתם.

 סגל ואהבתו הצפון אירופאית - גרביונים

-<למעבר לפוסט הבא>-