דה פיינל פרונטים

Post date: Sep 24, 2010 8:19:37 PM

24/9/10            15:30

אחרי התעוררות מאוחרת וארוחת צהריים קלה שהיתה כל מה שהגוף שלי הסכים לקבל אחרי מסכת ההתעלולויות שהעברתי אותו לילה קודם, הודעתי לסגל שמבחינתי איבדתי לילה שלם בבודפשט ולכן אני מפעיל את הג'וקר שלי מוקדם מהצפוי וקובע שנישאר יום נוסף בבודפשט. סגל הזהיר אותי שכעת כשאני נטול ג'וקר הוא הולך לממש את שלו בצורה של הטיית המסלול לקראקוב. אמרתי לו שאני לא פוסל את זה אבל בעיקרון אין מצב. ושקרקוב זה בדרך לברלין באותה מידה כמו קייפ טאון, לא נראה שזה שיכנע אותו במיוחד.

סגל רצה ללכת לאזור העיר העתיקה של פשט לראות את האגם המרשים שאמור להיות שם, ואני החלטתי לוותר לטובת מדיטציה אינטרנטית בגסטהאוס ושתיית מים רבתית. עשיתי חישוב לפיו אני מסיים כל יום בדפיציט של ליטר מים, מה שיוצר מצב שכדי לאזן את מאזן הנוזלים בגוף שלי אני צריך עכשיו לשתות 10 ליטר מים.

כעבור שעה וחצי, חזר סגל לאכסנייה והודיע במרמור קל "אין אגם. האגם בשיפוצים". מה שכן יצאו כמה תמונות פנורמיות יפות של הכיכר המרכזית שבפארק. 

סגל הלך לישון ואני נשארתי בסלון, כותב, קורא ומתרועע עם שאר הדיירים המצחיקים של האכסנייה. אני נשבע שסגל ישן עד כה בממוצע 4 שעות יותר ממני בכל יום. נראה שלמרות זאת אנחנו מתפקדים די זהה. בעצם רב הזמן הוא קצת עייף יותר.  בשעה 20:30 יצאו כל חברי הגסטהאוס לכיוון מקום שעבורנו היה חדש – מוריסון 2, שמו. עד 9 יש כניסה חופשית אז הם מיהרו, אני וסגל הינו חייבים להכניס משהו לגוף אז אכלנו פאד-תאי מעולה במסעדה התאילנדית-הונגרית שליד האכסנייה. בשעה 21:30 התייצבנו בפתח בניין אירופאי קלאסי שבמרכזו פטיו גדול שהתברר להיות...אני לא יודע איך לתאר את זה במילים, אז אני אעלה בקרוב סרטון שיעביר את התחושה. 

אם בכל זאת אנסה לתאר, לפחות פיסית, את המקום (שכן את האווירה באמת שאי אפשר להעביר במילים) מדובר בבניין אירופאי קלאסי בשטח של כ-50 מ' על 50 מ' אשר בנוי בצורת ריבוע שבמרכזו פטיו גדול, יש 3 קומות ומרתף המחולקים לרחבות ריקוד שונות ומגוונות, פינות ישיבה, משחקים ומזמוזים. הפטיו הוא בעצם בר פתוח אחד גדול, וכל המקום הומה, פשוט הומה בתיירים ומקומיים בני 18-28. היו שם כמה אלפי איש לדעתי.

במקום למדתי שני דברים, שבעצם היו ידועים לי מתמיד. אחד – בנות, בואו תודו בזה, אתן די דפוקות בראש. והשני – להגיד שאני מספרד זה פשוט הדבר הנכון לעשות.

כשקמנו בבוקר (אם 13:00 נקרא בוקר), כל אחד הרים את חופן המטבעות שאסף שלא מרצונו לאורך הטיול והחלטנו שנפתח בנק.  כמות המטבעות שהיתה לנו (ובמידה רבה עדיין יש לנו) היתה פשוט קולוסאלית, ועם שווי כולל של כ-300 שקל הם שקלו ביחד יותר מקילו (על מנת להבין את זה יותר טוב, 300 שקל זה 18,000 פרוינטים והמטבעות ההוגרים מכילים גדלים של 10,20,50,100 ו200 פרוינט, וזה מבלי לצרף את גושי הברזל שנותרו לנו מסרביה ובולגריה). זה הרגיש כל כך לא קשור לעולם המודרני בו אנו חיים שאמרתי לסגל שאולי פשוט נבוא עם שק עור מלא במטבעות המזופתים האלה לבעלת האכסנייה, נשלם לה, נעלה על סוסנו ונרכב לטירה שלנו בוינה.  סגל הציע שנתיך אותם לגוש ברזל ונמכור אותו בשווי שבוודאי יהיה גדול מסכום ערך המטבעות.

מאוחר יותר כשקנינו שווארמה, מצויינת דרך אגב (המוכר נראה לי בדיוק היה באריזות לקראת המשט הבא לעזה), הצלחתי להיפטר מכ100 גרם מטבעות נוספים. כששילמתי, הוצאתי את כל המטבעות שריכזתי יחד עם שאריות מטבע מסרביה ובולגריה וכמעט שילמתי לבחור עם שני מטבעות לב ועוד 20 דינרים סרבים, לא היתי שם לב לזה אלמלא הכיתוב הקירילי שעליהם.

לשמחתי ולצערי אנחנו בדרכנו ליעד שסוף סוף משתמש במטבע נורמלי – וינה, חבל רק שהוא מאלץ אותך להשתמש בו בכמויות.

הגענו לרכבת ממש 5 דק' לפני שיצאה. כשמגיעים לרכבת שעומדת לצאת יש דחף בלתי נשלט לעלות בדלת הראשונה שנגלית, שהיא תמיד הנק' הרחוקה ביותר מהיכן שבאמת תשב בסוף. הפחד שלפספס רכבת הוא פשוט אחד החזקים ואולי החזק ביותר אחרי פספוס טיסה, אז אתה מעדיף להיות עליה איפשהו, שתסע, אבל לפחות איתך. מה שרק הוסיף ללחץ היא העובדה שבהונגריה פשוט לא חושבים שצריכים להיות שעונים בשום אופן בשום מקום, גם לא בתחנת רכבת.

אני כעת יושב וכותב ברכבת אשר הינה 100% אוסטרית, בכיתובים ובעיצוב הסופר נקי ויש אפילו קרון אוכל יעודי. עוד 3 שעות נגיע לוינה, אשר הינה רק תחנת ביניים. יעדה האמיתי והסופי היא מינכן, ואכן הרכבת היתה מלאה במאות תיירים שעושים דרכם לחגיגות האוטוברפסט המשגעות את העיר כרגע.

בודפשט התגלתה להיות זולה ממש כמו בולגריה אך בעלת אופי תיירותי ומולטי-לאומי גדול משמעותית מזה של סופיה ושל בלגרד. אני פחות התחברתי לזה ולאחר 3 ערים ובדרך לרביעית, סופיה את עדין האחת והיחידה בשבילי.

-<למעבר לפוסט הבא>-