סגל המלך!

Post date: Nov 10, 2010 11:17:25 PM

הגעתי לאבורה בעיתוי מושלם. יום שבת אחה"צ, הלא הוא יום שישי הנוצרי, וכמו בכל עיר עם בעיית חניה, זה הזמן בו ניתן להתחיל לחנות היכן שרק רוצים. הרצון שלי היה לחנות ממש קרוב לאכסניה, וכך עשיתי. זה היה כל כך קרוב שלא הצלחתי למצוא את המקום. הכתובת היתה משהו עם המספר 4a ויכולתי לראות את 4 ואת 6 אך לא היה כלום בינהם מאחוריהם או מעליהם. המקום היה נראה כמו שכונת מגורים בתוך העיר העתיקה של ירושלים והתחלתי לחשוב אולי ג'ני הג'י-פי-אסית הנפיצה בשנית. כמעט ונסוגתי כשלפתע ראיתי פלח מתכת קטן מעל מה שחשבתי בטעות כחלון ועליו רשום בכתב יד 4a.

צילצתי בפעמון הקטן (היתי צריך לקפוץ טיפה באוויר כדי להגיע אליו) ואת הדלת פתח בחיוך הבן אדם הכי ידידותי ונחמד שפגשתי מעולם. קוראים לו פדרו והוא פורטוגזי שנולד, גדל וחטף מכות כל חייו באבורה. הוא הומוסקסואל והדבר ניכר בצורה המוקפדת שבה מנוהל המקום. הוא גם לא הפסיק להתלהב מהעובדה שאני מישראל וגר בתל אביב, עליה שמע שזו עיר ללא הפסקה. (הוא ממש אמר את זה ככה בתרגום מושלם).

יחד איתי שהו במקום עוד שני אורחים בלבד, ג'ייסון מקליפורניה וגרג מקנדה. שניהם מזמן עברו את השלושים, על גרג הדבר ניכר אך ג'ייסון, שבדיוק סיים את הקמינו דה סנטיאגו (שזה כמו שביל ישראל רק של ספרד) כנראה מצא בדרך את מעיין הנעורים שכן הוא בן 37 ונראה יותר צעיר ממני.

יצאתי לארוחת ערב במסעדה פורטוגזית יחסית טובה (במונחים פורטוגזים) בה ישבתי עם גרג ואשר מחצית ממנה כללה שיחה בלתי נמנעת על כל סוגיית ישראל והערבים. בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי ושאני אעשה מה שהיתי צריך לעשות כבר מזמן, סיפרתי לו שבמקרה הוא תופס אותי אחרי חודשיים של טיול שכלל אינספור שיחות כאלו ואי לכך אני מעדיף לדבר על דברים אחרים. כל דבר. נחשים, קופים, ממתקים, כל נושא יתקבל בשמחה. החלטנו שעדיף לעשות במקום לדבר, אז אספנו את ג'ייסון מהאכסניה ויצאנו לשתות משהו.

בירה ועוד בירה, בר ועוד בר, גרג נטש בשלב מסויים ואני וג'ייסון המשכנו למועדון כלשהו בליווי קבוצת פורטוגזיות שאין לי שביב של זיכרון בנוגע לשמותיהן. אני רק זוכר שאחת מהם גרה במדיירה ומצאתי את זה מגניב למדי. אני לא חושב שהיא פגשה אי פעם מישהו שמכיר את האי המבודד הזה ועוד יודע עליו כל כך הרבה. זה אחד האיים הראשונים שהפורטוגזים גילו ויישבו והוא נקרא כך כי הוא היה מלא בעצים בהגיעם למקום (מדיירה זה עץ בפורטוגזית), כיום אין שם ולו עץ אחד כי הם כרתו את כולם. בכל מקרה האי הזה הוא בכלל באפריקה ולא האמנתי שאי פעם אפגוש מישהו שגר שם.

פורטוגזיות. אפשר לוותר.

לפורטוגזים יש מן קטע לקחת שירים טובים ולהרוס אותם, כלומר להכין מן גרסאת דיג'יי מקומית גרועה וזה די מוציא את ההנאה שבלרקוד את השיר. חזרנו לאכסנייה לפנות בוקר ונרדמתי עם כל הבגדים עלי.

כמו שקרה לי בערים נוספות בחצי האי האיברי, יום המחרת התחיל בשעת הסייסטה, מה שמאפשר לך בעיקר לשוטט ברחובות ולשתות קפה. אין תלונות שכן אבורה מקום מדהים. עיר עתיקה שמורה היטב, משובצת בעתיקות ומבנים רומיים, אקוודוקט שבין קשתותיו צמחו מבני מגורים, סמטאות ציוריות ושמים שהיו פשוט מושלמים.

מקור הגנים המכוערים (זו איזה נסיכה פורטוגזית. התמונה ממוזיאון העיר, לא שווה ביקור)

הרומאים החוצפנים הגיעו אפילו לפה

לא ברור לי איך זה עובד (קשה לראות את זה בתמונה אבל זה בגובה מטר וחצי)

אתם יודעים כמה פעמים סנטה קלאוס חטף פה זבנג במצח

"תנו לי כסף כבר!!!"

"אין חניה, לך מפה, שמאלה למשל"

חיכיתי לשעת פוסט הסייסטה אז הדברים נפתחים מחדש וחשתי במהירות לאטרקציה המפורסמת של העיר – כנסיית העצמות. מדובר בקאפלה בתוך קתדרלה מורית עתיקה אשר מסיבות דתיות מטופשות שובצה כולה מהריצפה דרך העמודים והקירות ועד לתקרה בעצמות וגולגלות אדם. לא תיארתי שהמחזרה יהיה כל כך מהפנט. זה פשוט נורא לא שיגרתי לראות כזה דבר ועוד לחשוב שמדובר בעצמות תושבי העיר שהוצאו מקיברם מתישהו במאה ה-18 בשביל לשמש כטפט דתי.

סתם על הדרך גם תלויה שם איזה גופה מרקיבה של מישהו.

משם, שעה וחצי נסיעה אותה היתי מתאר בקיצור כך:

ומצאתי את עצמי שוב בליסבון. לליסבון חזרתי משלוש סיבות – אחת, היתי צריך להחזיר את הרכב, שתיים הטיסה שלי למדריד למחרת בצהריים יוצאת משם ושלוש, חבר תל אביבי בשם גיא שהה בדיוק בעיר בענייני עבודה וניצלנו את ההזדמנות לארוחת ערב ויציאה לשכונת Barrio alto אותה מכנה גיא "הפולרנטין של ליסבון", ובצדק לחלוטין! בשונה ממני גיא היה צריך לקום מוקדם בבוקר למחרת ולעבוד ועל כן סיימנו את הערב בשעה שפויה ואחרי שתייה שפויה, קצת כמו שהיתי רגיל לפני הטיול. טוב, צריך להתחיל להתאקלם חזרה לבית.

"בריו אלטו" אומר השכונה הגבוהה, והיא באמת כזו. אפשר לעלות אותה עם הכרמלית הזו או ברגל כמונו.

למחרת בבוקר את מעט ההליכה שהיתה לי עד תחנת האוטובוס נאלצתי לעשות בגשם זלעפות. ליסבון פשוט לא אוהבת אותי. כשהגעתי לתחנה חיפשתי את קו 91 שעל פי פקיד הקבלה אמור להיות זה שמוביל לשדה"ת. לא 91 ולא בטיח. אם לא היתי יודע ספרדית יתכן והיתי נשאר בפורטוגל עד עצם היום הזה. מזל שהמספרים בפורטוגזית ובספרדית כמעט זהים וכך מצאתי את עצמי על קו 745 וכעבור חצי שעה בנמל.

טיסת איזיג'ט בה אתה פשוט יכול לשבת במטוס איפה שבא לך ותוך שעה היתי כבר במדריד. נחתי לגשם קל ועשר מעלות. לא אידיאלי.  פעלתי בדיוק על פי הוראות ההגעה של ההוסטל ותוך שעה וחצי במהלכן נדרשתי להחליף שלושה קווי מטרו הגעתי לפתח האכסנייה אשר שמה WayHostel.  התוכנית לערב היתה פגישה עם קורתני, הקנדית שפגשתי בליסבון שעוד אז סיפרה לי שגרה ועובדת כיום במדריד ומיד כששמעה שאני מגיע ליומיים לעיר הציעה שנתראה.

אכלנו במסעדת פינצ'וס מעולה, בה חיסלתי את כל מלאי שיפודי העוף שלהם, משם המשכנו לבר נחמד בו הצטרפו אלינו חברים לעבודה של קורתני וחברים שלהם. וכשאני אומר חברים לעבודה, אני בעצם אומר מורים. הם כולם מורים בבית ספר יסודי, ומלמדים מכל הבא ליד אך בעיקר אנגלית. משם המשכנו למועדון מקומי שזגזג בין נורמלי למשוגע כשבאופן אקראי בין סשנים של מוסיקה טובה התרוממה לפתע במה עגולה ועליה הדברים האלה:

מדובר בשלושה טרנסג'נדרים מסיבים שיצאו לגיחת ריקוד מוזרה ואז נסוגו חזרה למאורה שמתחת לבמה. אין לא מושג איך זה היה קשור למשהו אכל עשה רושם שהספרדים דווקא אהבו את זה.

אם אתם שואלים איך זה שמורים בבית ספר חוגגים עד מאוחר, זה בגלל שיום המחרת היה יום חג לכבוד איזה בתולה ספרדית שבטח עשתה משהו שקשור לישו ועל כן למחרת כולם בחופש. עזבנו את המקום לא לפני שדני, אחד החברים של קורתני מארה"ב, התקשר לבוסית שלהם (המנהלת) והשאיר לה הודעה בטלפון שאם המוסיקה לא משתפרת בקרוב הוא הולך לתבוע אותם והיא עדה לכך (הוא היה קצר שיכור כמובן). השעה היתה ארבע בבוקר ואני די בטוח שכשהוא התעורר למחרת בצהרים חיכתה לו הודעה בטלפון שבישרה לו שאין טעם שימשיך להגיע לבית ספר.

אני בחדר המורים

כל הסימנים מצביעים על כך שלפני מאות שנים היו יותר מדי בתולות בספרד. אני זוקף את זה לחובת הגברים במדינה, ובכל מקרה כתוצאה מזה לוח השנה שלהם רווי בימי חג לכבוד אי אלו בתולות קדושות שאהבו להחזיק דמויות תינוק של ישו.

בשבילי הדבר סימן שני דברים ליום המחרת – הכל יהיה סגור כולל מוזיאון העיר בו רציתי לבקר, חוץ מכנסיות שיהיו מלאות בסבתות נוצריות, ושתיים – זו שעתם של כל מסכני ונכי מדריד לצאת אל הרחובות ולקוות לנס. אז נס לא קרה. למרות שאם שוב לא היתי זוכה להעברת כספים של ווסטרן יוניון כנראה שהייתם מוצאים אותי כורע ברך בכניסה לאחת הכנסיות ומחכה בעצמי לנס. או לחילופין נרשם לטורניר סנוקר.

חזרתי לאכסנייה במטרה לסיים לכתוב את הפוסט עליו עבדתי מוקדם יותר וגיליתי בחדר על המיטה שלידי הודי. ממה שהצלחתי להבין דרך המבטא הנוראי שלו זה שהשם שלו זה משהו שנשמע כמו תנין, שהוא גר בדרום הודו ושיש לו טיסה חזרה הביתה דרך איזה שלושה קונקשנים בשש בבוקר אז הוא הולך לקחת תנומה קלה ובעודו אומר את זה הוא נכנס למיטה והתכסה בעודו לובש ג'ינס חולצה מכופתרת ונעליים. איכשהו, ולמרות שההכירות החברתית שלנו כללה רק בקושי את ידיעת שמו אחד של השני, הוא הצליח לשים לי בידים את הסמארטפון שלו ולבקש את השם שלי בשביל להוסיף אותי לפייסבוק שלו. נראה לי שהוא צייד גולגלות פייסבוקי.

הלכתי לישון במה שאמור היה להיות הלילה האחרון שלי באירופה. קמתי ב10:40, נישנשתי משהו הזמנתי מונית לשדה"ת וב12:15 היתי בטרמינל 4 בשדה התעופה בחארס הענקי. הסתכלתי על לוח הטיסות וראיתי שמשום מה טיסת אלעל לישראל של 14:30 לא נמצאת על המסכים. בעודי הולך לאינפורסיון קלטתי שעשיתי שטות. הטיסה ממריאה ב12:30 ולא ב14:30. שיט, אני לא מאמין שזה קורה לי שוב. אין לי מושג איזה באג במוח שלי גרם לי לחשוב שהטיסה שלי יוצאת שעתיים מאוחר יותר אבל זה כבר לא באמת שינה משהו שכן בעודי חושב על זה הטייס ככל הנראה הורה לחגור חגורות ומשך במצהרת. אני הולך לבלות עוד יום במדריד.

מה שכן, כל האירוע הזה חידד כמה זה מקל על החיים להסתובב עם לפטופ בטיול, תוך שעה היתי כבר אחרי שינוי טיסה (ולא זה לא שונה בחינם..) אחרי הודעה להורים ואחרי הזמנת מקום לינה חדש בעיר. השארתי את התיק הגדול שלי בשמירת חפצים בנמל תעופה וחזרתי לעיר במונית עם תיק גב קטן, לפטופ ותחושת טמטום שכמוהה מזמן לא הרגשתי.

היי, סוף סוף יום יפה והשעה שעת צהריים מוקדמת. לפחות אוכל ללכת למוזיאון העיר!

באמת יום יפה

כשלכיכר קוראים "פלאסה מאיור" אי אפשר שלא להגיע לבדוק במה מדובר

אז אחרי התמקמות באסניית Hostel One שם גיליתי ששותפתי לחדר היא אינדונזית חמודה שהולכת מאוחר יותר למשחק של ריאל מדריד למרות שהיא שונאת כדורגל פשוט כי היא חושבת שהשחקנים ממש חתיכים. קוראים לה נדיה וכשהיא אמרה את זה עלתה על פניה מן הבעת תיסכול והוסיפה שזה אמור להגיד משהו בערבית אבל ממש לא אכפת לה. אמרתי לה שהיתי רוצה לבקר באינדונזיה אבל למיטב ידיעתי אני לא רצוי שם (לא בדיוק ניסחתי את זה ככה) והיא היתה ממש מופתעת מכך. בכל מקרה אני ישן הלילה לצד מוסלמית בשם נדיה. יצאתי עם המטרו למוזיאון העיר. לא ארחיב על המוזיאון, רק אומר שזה אכן היה מוזיאון עיר, רק של עיר אחרת. מקסיקו סיטי לשם הדיוק. או יותר נכון זה היה מוזיאון שתיאר את השתלבות הפליטים הספרדים במלחמת העולם השנייה במקסיקו סיטי. זה נראה כמו מוזיאון השואה רק שהכל כתוב בספרדית ולכולם בתמונות יש שפם. הסתלקתי משם תוך עשר דקות ואחרי סיבוב נוסף בעיר חזרתי לאכסנייה. זהו מחר אני חוזר למדינה אסייתית קטנה בשם ישראל. הטיול נגמר.

אני לא יודע אם זה בגלל הצבא או שזה משהו באופי הישראלי, אבל תמיד עולה מן צורך לסכם דברים כשהם מסתיימים. אז לא. אני לא מסכם. מי שרוצה סיכומים שיפגוש אותי בארץ ונשב על בירה, בתקווה גולדסטאר, ואספר לו כל מה שרק ירצה (והבלוג הכיל בערך מאית משלל החוויות של החודשים האחרונים כך שיש מה לספר).

לסיום, אם הגעתם לקרוא עד הלום ייתכן שכבר שכחתם את הכותרת של הפוסט הזה. ואם לא שכחתם אז אתם בטח תוהים מה פשרה? אז ככה - כתיבת פוסט בבלוג מתחלקת לשני חלקים, ושניהם לוקחים פחות או יותר את אותו הזמן – אחד זה לכתוב את התוכן ולשים תמונות והשני זה לחשוב על כותרת מתאימה עבורו. במשך כל הטיול כשסגל עוד היה איתי היתה לנו רוטינה קבועה – אני היתי שואל אותו אם יש לו רעיון לכותרת טובה לפוסט והוא היה עונה "סגל המלך". משום מה זה אף פעם לא התאים אבל הבטחתי לו שבפוסט האחרון שאכתוב זו תהיה הכותרת ויהי מה.

אני בדרך כלל עומד בהבטחות שלי וזו התוצאה. זו גם דרך להכיר תודה למי שהיה חלק בלתי נפרד מרוב הטיול ושהפך את הטיול לאדיר כל כך. תודה סגל! 

אז עד הטיול הבא (Ranin' America?) שנתראה רק בשמחות!