בולגריות או לא להיות

Post date: Sep 18, 2010 12:44:15 PM

17/9/10            23:05

טוב, כמו שאוהבים להגיד פה בבולגריה הזמן קצר והעבודה מרובה, והשכר מחורבן. יש הרבה מה לספר. אחרי יומיים של הוצאת כספים בלתי נשלטת אני שמח להודיע שהצלחתי להיפטר מעוד שני שטרות מחורבנים של 10 לב. לא משנה כמה שטויות אני קונה, מד הכסף כמעט ולא זז, פשוט זול פה בצורה מגוחכת, ולמעשה אני סובל כרגע מעודף נורא של מזומנים. צרות של עשירים, במלוא מובן המילה.  מה שכן, השם של המטבע שלהם פה הוא פשוט גאוני, בעיקר אם אתה דובר עברית. כמעט כל ביטוי עם המילה "לב" יכול להיות מושאל לתיאור סיטואציה מצחיקה שקשורה לכסף, לדוגמא – "המוכר הזה פשוט שבר לי את הלב" כדוגמא לשטר שהפך לעודף של מטבעות מעצבנים. או "לא שמתי לב" כתשובה ללמה לא נתת משהו לקבצן ברחוב. והרשימה עוד ארוכה..

אתמול הקצנו טבעית בשעה 13:00, התירוץ שלי הוא שנרדמתי רק בשש בבוקר. וסגל? הוא פשוט ישן איזה 19 שעות.

התארגנו מהר ליציאה למה שנראה היה מהחלון ולפי התחושה בחדר כמזג אוויר קריר למדי. עשינו צעד אחד אל מחוץ לדלת האכסנייה ופתאום נחת עלינו חמסין. אז הורדנו שכבת בגדים אחת והמשכנו. שוטטנו בכיוון מנוגד לזה בו הלכנו לילה לפני וחווינו את חיי העיר הפשוטה דרך סמטאות ורחובות קטנים ופסטורלים. בשלב מסויים התחלנו ללכת לאורך רחובה הראשי של העיר – שדרות ויטושה. ממש התלהבתי מכך שיש רחוב בעיר הקרוי על שם מסעדה בולגרית מיפו. ואז ראיתי את ההר הענקי שפיסגתו ממש מתחברת בקו דמיוני עם הרחוב האינסופי שנעלם ממש אל תוך ההר. שם ההר דרך אגב – ויטושה, והוא הגדול מסוגו בכל האזור. (הוא לא הכי גבוה בבולגריה, אבל הוא מרשים למדי) 

רציתי לכתוב פה שלפי המראה שלו אין לי ספק שמדובר בהר געש ואוי ואבוי לגורלה של העיר כשהמפלצת הזו תחליט להתפרץ והתפוך אותה מסופיה לפוֹמפייה. אבל אז קראתי קצת בוויקפדיה וגיליתי שאני לא הראשון שראה את זה ואכן מדובר על הר געש כבוי. מעניין.

שדרות ויטושה הם בעיניי הדיזינגוף של סופיה, רחוב תוסס מלא בתי קפה ומסעדות שגולשים אל תוך המדרכה. בימים כתיקונם משמש מרכז הכביש כמסילה לרכבת חשמלית עילית, אך עקב עבודות תשתית בתחילתו ובסופו של הרחוב אין כלל תנועת מכוניות עליו. ממש שקט מופתי, או יום כיפור מקומי אם תרצו.   יתרה מזאת, מדהים כמה שקטה התנהלות העוברים ושבים ברחובותיה של סופיה, שני דברים בולטים יותר מהכל -  שימוש מאוד מצומצם בטלפון סלולארי ושיחות בין אנשים המתנהלות בלחישות, מה שמבטל את אותו זמזום מעצבן של המולת אנשים כפי שמוכרת לנו בכל עיר אחרת.  

בשלב מסויים התיישבנו לצהרים במסעדה אקראית שנבחרה פשוט כי היא היתה הקרובה ביותר לנקודה בה יותר לא יכולנו להמשיך מבלי לאכול.  חצי ליטר סטלה ב5 שקל, ספגטי בולונז לא טעים ב15 שקל. וסגל הזמין סלט מאוד מיוחד שאם אצטרך לתאר אותו במילה אחת, היא תהיה חסה. הרבה חסה. שזה משהו שאחרי שאתה אוכל אותו אתה נשאר עם קצת פחות אנרגיה זמינה ממה שהיתה לך לפני שהתיישבת לאכול.   חצי ליטר סטלה באמצע היום נשמע כמו רעיון נחמד אבל מתברר כשגיאה והלכה למעשה מאוד קשה לביצוע, אז השארתי חצי כוס מלאה לא לפני שהשארנו למצלרית טיפ של 20% במה שהתברר לנו אח"כ כמדינה בה לא נהוג להשאיר טיפים בכלל. אולי לזונות אבל לא למלצריות. זה מסביר אולי את הבעת הפנים הזנותית שהיתה למלצרית כשגילתה על השולחן קרן פנציה שלמה מחכה רק לה.  

לא יכולתי לסבול יותר את אי ההתאמה שבין לבושי הסתווי ומזג האוויר האילתי, על כן חזרנו למלון וחזרתי לתלבושת תאילנד האהובה עלי הכוללת נעלי אצבע, מכנס קצר וחיוך על הפנים.  מותאמים לחום ומצוידים הפעם גם עם מפה יצאנו לסיבוב במרכז העיר ההיסטורית בחיפוש אחר הכנסייה העתיקה באירופה. שלא תבינו לא נכון, הכנסיה העתיקה באירופה איננה בסופיה, אבל ככה התרגלנו לקרוא לכנסייה שאני יודע שאמורה להיות פה אבל לא באמת אכפת לי איפה היא, מי בנה אותה או איך היא נקראת.  סומנו על המפה במן ציורים תלת מימדים קטנים כל המונומנטים המרשימים של העיר וסגל החליט שהכנסייה חייבת להיות אחת מהם. 

לאחר כרבע שעה הליכה, הגענו לכנסייה קטנה ומיוחדת עליה סגל הצהיר באופן מעורר השראה כי היא הכנסייה העתיקה ביותר באירופה. תם המסע. ניגשתי לשלט קטן שניצב לצידה ותיאר את המבנה ובדיוק כשסגל צעק לעברי כמה עתיקים פיתוחי האבן הגעתי לשורה שאמרה שהכנסיה נבנתה ב1924 לכבוד איזה אדון בעל שם רוסי. הידד, הגענו לכנסיה החדשה ביותר באירופה.

משם המשכנו לקתדרלה יחסית גדולה ויחסית מרשימה, לא משהו שיכול להתחרות בקתדרלות של מרכז אירופה. לציון המאורע, הכנתי תמונת פרופיל לישו.

שכנראה שכח להתקלח אחרי המסיק האחרון. קורה.

עד כה, המסגד הוא המבנה בעל ההיסטוריה המרשימה ביותר בו נתקלנו ולמרות שאין בנמצא עדות לגילו, מסופר כי כבר ב1500 וקצת הגיע לסופיה איזה בחור סלבי בשם ולדימיר או משהו כזה וסיפר על בריכה מחוממת שלידה מסגדון נאה. נראה לי הוא היה על סמים או משהו כזה. בריכה מחוממת לא ראיתי. מסגד יש. ואפילו אחד יפה, הוא נראה בדיוק כמו מסגד איה סופיה שבאיסטנבול רק פי 700 יותר קטן. 

משם המשכנו למה שהתברר להיות ואני מצטט – "בית הכנסת הספרדי הגדול ביותר במזרח אירופה". שזה בערך כמו להתהדר במהירות המופלאה שלך עם תואר של אלוף מירוץ צפון רעננה לגילאי 40+.

חזרנו חזרה לאורך שדרות ויטושה, שם עצרנו למנוחת קפה ולאחריה חזרנו לחדר לעבור למצב מוכנות ללילה.

עם חזרתנו לחדר התגלה תיק נוסף ליד אחת המיטות, ולאחר כרבע שעה התגלה גם בעל התיק שהתברר כגרמני שחי כבר שנה בוינה, בן 25 העונה לשם יוהאן ולומד אומנות וידאו.  לא  הספקתי למלמל יוהאן סבסטיאן באך, ולחדר נכנסה בחורה נמרצת ששמה התברר להיות מרי, היא מפאריס וחייה היום בהולנד אבל לפני זה גרה בסין ובכלל נולדה באוסטרליה, היא גם בת 25 אבל ככל הנראה מיצתה רק מחצית מהן שכן את השאר ביזבזה בטיסות בין מקומות מחייה שונים.

החלטנו שנצא יחדיו לארוחת ערב ואחריה נמשיך למועדון שלוליות הדם שראינו ערב קודם. יוהאן הצימחוני הוביל אותנו למסעדה טיבעונית בשם greenhouse שכדי להגיע אליה צריך לעבור בדירה של איזה מקומי. הזמנתי אורז אדום עם נבטים וירקות (יש יתירות מסויימת בשם של המנה וגם אין לי מושג מה זה אורז אדום) וכשעניתי "ספרייט" לשאלה מה אשתה, נזף פי המלצר ב"לא" החלטי ומבט מצמרר, כאילו ביקשתי חזיר במסעדה מוסלמית. הצרפתייה לידי הוסיפה בצחקוק מתנשא משהו בסגנון "הלו, זו מסעדה טבעונית...". איכשהו ברחה לי מהזיכרון העובדה שיש בספרייט מרכיבים שמקורם מן החי. סליחה.

מהמסעדה המשכנו למועדון שהבטיח מוזיקת האוס ורטרו. השעה היתה 22:00 והמקום היה ריק למדי. הזמנתי ג'ין עם מי לימון אבל משום מה קיבלתי רק מי לימון. אולי פשוט נגמר להם הג'ין, שכן יוהאן הזמין White Russian (קלואה, חלב וקרח) וקיבל פשוט קלואה וקרח, המלצרית הסבירה שזה מה יש. נגמר החלב. זה די ממצה את תפיסת העולם באזור הזה. זה מה יש. אם יש מחסור בצמיגים ניסע גם ברכב עם שלושה גלגלים.  כשהלכתי לשירותים במקום, נכנסתי בטעות לשירותי הנשים, שם נתקלתי במשהו רוסי למדי – היתה מקלחת בתוך השירותים. מצמצמתי פעמיים ויצאתי משם.

המוסיקה היתה רטרו. מוזיקת רטרו נוצרת, כך מסתבר, ע"י לקיחת בולגרי עם שפם עליו מצווה להכין פלייליסט של כל השירים הכי קיצ'יים שהתנגנו בMTV מ1980 ועד 1990.  או כמו שאני קורא לזה - אסון.  עזבנו את איזור האסון במטרה למצוא מועדון אחר עם מוסיקה נורמלית.  

אין לי מושג איך זה קרה, אבל למרות שלאף אחד מאיתנו לא היה מושג לגבי מקום שיענה על ציפיותנו, מה גם שרוב מקומות הבילוי כאן מוחבאים במן מעברים תת קרקעיים, הגענו איכשהו למן בר מרתפי בעל אווירה מקפיצה, אנשים ידידותיים וג'ין טוניק בתפריט, אז נשארנו.  נזדרוביה! (לחיים בבולגרית)

מהר מאוד החלו להתפתח שני דברים – ביני ובין מרי, שהתבררה להיות אירופאית בעלת דעות שמאלניות קיצוניות (היא אמרה שבשמחה תחייה בצרפת כמדינה מוסלמית כל עוד צרפת שומרת על זהותה כצרפת. היגיון בריא יש לבחורה הזאת..) התפתח דיון או יותר נכון לאמר ויכוח, בענייני אופנה, סתם נו מה כבר יכול להיות.. כל סוגיית ישראל והפלשתינאים כמובן. הדבר השני שקרה זה שסגל נעלם.   זה לא הפריע לי כל עוד יוהן ומרי דיסקסו איתי על ענייני היום במזרח התיכון, אך כשהם החליטו לעזוב התחלתי בלת ברירה לסרוק את החלל החשוך בחיפוש אחר פדחתו של סגל, כלשפתע גיליתי שכל הזמן הזה הוא היה ממש לצידי עסוק בפיתוח קשרים חברתיים עם קבוצת בולגריות שישבה בשולחן ליד.

הצטרפתי אליהם וכמו מכונת ירייה החלו לעוף לעברי פיסות אינפורציה, כל אחת יותר קשה לעיכול מקודמתה. זה הלך בערך ככה – "קרמר תכיר – זו ויקטוריה זו אירנה זו.." ואז הוא אמר שם עם הרבה אותיות שאף אחת מהן היא לא האו"י, סטג'רנה נדמה לי ואז זה המשיך " זו המכוערת שאני לא זוכר איך קוראים לה, לויקטוריה יש חבר סלבי בשם סלבי ומחר אנחנו הולכים איתן לפיקניק על פסגת הויטושה". 

היות והיה לי ברור ששום דבר ממה ששמעתי כרגע לא אמיתי, פשוט הנהנתי בהסכמה והצטרפתי לשיחה.  מסתבר שהן כולן סטודנטיות סביב שנות ה-20 לחייהן. לויקטוריה, שהיא דוגמנית בולגריה שעוד לא הבינה שהיא כזו, יש חבר, סלבי שמו שעובד בקזינו בתור זה שפותח את המכונות בבוקר וסוגר אותן בערב (חשבתי על זה הרבה, זה תפקיד גאוני הוא לעולם לא יפוטר שכן נניח מביאים מכשיר שמחליף אותו, עדיין יצטרכו מישהו שיפתח ויסגור כל יום את המכשיר החדש לא?). אני וסגל החלטנו על בסיס כל הסטיגמות המקובלות בנוגע למזרח אירופה שסלבי הוא בחור אלים ועל כן יכונה מעת והלאה סלבי אלים (ה' הידיעה הושמטה בכוונה כמתבקש באזורינו) במשך כשעה התנהלה שיחת חירשים בה כל אחד אמר משהו וכל השאר צחקו, מתוך נימוס אני מניח, פשוט המוסיקה היתה חזקה והאנגלית היתה חלשה. 

חזרנו לאכסנייה, עם פתק מודבק לדרכון של סגל בו כתוב בשני אלפביתים שונים את כל מה שצריך כדי להגיע מחר לבית של ויקטוריה. שעת הש' - 12 בהצהריים.  נכנסו במהירות שיא למיטה, אך לפני שהספקתי להניח את ראשי על הכרית נפתחה הדלת ומולי נעמדה צללית של טרול עם משקפיים.   הטרול החל ללכת מטר קדימה ואז מטר אחורה בעודו מחזיק את הדלת שהתנדנה בתאום מושלם עם הריקוד הסהרורי שלו. יותר משהפריעה לי העובדה שאין לי מושג מה אני רואה מולי, הציק לי זגזוג האור והחושך שיצר היצור הזה. אז נעמדתי ושאלתי אותו "who are you?". היצור, שעם התקרובתי אליו התברר להיות מן סבתא נמוכת קומה זעופת פנים שכוסו חלקית ע"י משקפיים עם דיופטר 10, ענה לי במשפט שהיה מורכב מ-4 שפות שונות. הצלחתי להבין חלק ממנו, לפחות החלק שהיה באנגלית ועוד חלק שניחשתי שהיה איטלקית והיה יחסית דומה לספרדית, וזה שמדובר בבולגריה שדוברת איטלקית ושהיא חולה ולכן הם העבירו אותה חדר. אין לי מושג מי זה הם או במה היא חולה, ביקשתי ממנה להכנס למיטה ולשתוק.

היא עשתה רק חצי עבודה, שכן ברגע שנכנסה למיטה ובמשך 5 השעות הבאות, היא נחרה באיטלקית, צרפתית, גרוזינית, מה לא. היא נחרה כל כך חזק שסגל אחר כך סיפר לי שאטמי האוזניים שלו, שבשגרה חוסמים את רעשי פטיש האוויר בשיפוצים שמתנהלים ליד דירתו, היו לחלוטין חסרי אונים נוכח כמות הדציבלים שהאשה הזו הפיקה.

בסוף, בערך עם הזריחה, נרדמתי. כשהתעוררתי ב10 לארוחת הבוקר, מיד הבחנתי שמשהו אינו כשורה – העניין היה שלחלוטין לא היתי צריך להשתין. אני חושב ש15 שנה לא היה לי בוקר כזה וזו היתה אינדיקציה נהדרת לכך שאני מיובש. שתיתי את שארית המים שנותרה לי בבקבוק ולבסוף מצאתי את עצמי הולך לשירותים. בדרך, תפסתי את הטרול הנחרן יושב לבד ליד שולחן עגול במטבח המשותף עם כמות ניירות שלא היתה מביישת משרד שלם ועושה מה שנראה כניהול חשבונות למן תאגיד ענק שכלל לא קיים.

אחרי התארגנות מהירה, ירדנו סגל ואני לארוחת הבוקר המאוד ביתית, שמורכבת משולחן תלוי באוויר עליו מונחות מגוון עשיר של צנצנות ריבה ריקות, ואוסף מרשים של שקיות לחם גמורות. את הכלים אתה בוחר מהמטבחון למעלה ובסוף אתה גם שוטף אותם, או במקרה שלנו – סגל שוטף אותם.  קנינו מים, בננות, ואני קניתי כוס פלסטיק מלאה בפטל שהתברר להיות פטל דאשתקד.

מאורגנים היטב עם תיקי גב קטנים וביגוד מתאים לאוויר ההרים הקריר, לקחנו מונית לכתובת המיועדת (בהתחלה לא הינו בטוחים אם נדרשת מונית, וסגל במקום לנתק את הפתק עם הכתובת שהיה מודבק לדרכון שלו, פשוט נתן את הדרכון שלו לכל מני טיפוסים מפוקפקים ושאל אותם אם הם יודעים איפה זה).  רבע שעה נסיעה והגענו למן שכונת מגורים שקטה בפאתי סופיה, חמים ונעים ובאוויר, כמו רוב המקומות בסופיה, מרחף ניחוחו המחניק של חציל שרוף, מאכל בולגרי ידוע. 

לאחר 5 דקות המתנה יצאו מדלת הבניין ויקטוריה ואירנה, חייכו בנימוס ואמרו שאחרי שחזרו אתמול לדירה בשלוש בבוקר הם קלטו שאולי זה לא כל כך נכון לנסוע עם שני זרים להר. אז במקום זה נלך לפארק שנמצא 10 דקות הליכה, שם נוכל לטייל ולדבר.

וכך היה. ויקטוריה היא בכלל לא מסופיה אלא מנובה זגורטה ישוב קטן 3 שעות נסיעה מסופיה. היא סיפרה שלי שמה שהיא הכי אוהבת בישוב שלה זה את הבריכה הציבורית שבמרכז הישוב. שאלתי אותה אם כל אחד פשוט יכול לבוא ולהכנס מתי שבא לו, והיא ענתה "כן, חוץ מהצוענים, להם אנחנו לא מרשים להיכנס". כשסיפרתי את זה לסגל מאוחר יותר הוא שיתף אותי בסיפור שאירנה סיפרה לו על כך שבבחירות בבולגריה, כדי לנצל את כוח ההצבעה הצועני שבאופן טבעי נשאר דומם, הם מפתים אותם להצביע ע"י חלוקת כדורי בשר. ככל הנראה יש פה איזו סצינה גזענית משהו בכל הקשור לצוענים..

הסתובננו שעות ארוכות עם שתי הבחורות החביבות האלו בפארק שהתיאור הכי טוב עבורו זה – גן קומוניסטי. מאוד סתמי ומוזנח אבל ירוק מטבעו. הלכנו כל כך הרבה שלבסוף מצאנו את עצמנו במרכז העיר שוב, שם הן לקחו אותנו לבקשת סגל לקניון רציני בו בתקווה ימצא מצלמת וידאו.  כל המטרות הושגו וסגל יצא עם מצלמת וידאו חדשה. כשהגענו חזרה לאכסנייה סגל פתח את המצלמה עשה כמה לחיצות ותנועות, אמר "אוף אני ממש לא מרוצה מהמצלמה", קם, לקח מונית לקניון וחזר כעבור חצי שעה עם מצלמה אחרת. בכלל לא מצלמת וידאו.

אבל נחזור רגע לבנות שוב. בקניון אכלנו ארוחת צהריים במן סניף נאפיס מקומי ואני הראתי להן בלפטופ תמונות מטיולים קודמים שלי. אני חושב שהתיאור הכי טוב לבחורות האלה יהיה – אינטילגנטיות פרימיטיות בעטיפה של ממתק לא טעים. היה בסופו של דבר ממש כיף איתן וחשוב מכל הן נתנו לנו טיפ על מקום טוב אליו נוכל לצאת היום. לא נפרדנו מהן לפני שסגל עבר שיעור מזורז על צעדי הריקוד הבולגרי המסורתי בהדרכת אירנה, ככה זה נראה פחות או יותר- (דמיינו ברקע מוזיקה מזוויעה ואנשים עם מבטים מבועתים). 

חזרנו לאכסנייה ברגל, ופגשנו את מרי שבדיוק חזרה מהביקור במנזר "ריגה". עושה רושם שהיא די התאכזבה וסיכמה את החוויה ב-"היתי 6 שעות באוטובוס ושעתיים במנזר שהיה יחסית נחמד".  יצאנו לארוחת ערב במסעדה מעולה, וכחלק ממדיניות שריפת הלבות שלנו פינקנו את עצמנו במנה ראשונה ועיקרית, בקבוק יין וקפה (סגל לקח שתי מנות ראשונות) ועדין זה יצא רק 20 לב לאדם! (45 שקל). אני חייב לחשוב מה אני יכול לעשות עם הכסף המזופת הזה חוץ מסתם להמיר אותו ליורו. (העסק רק מסתבך שכן מסתבר שבסרביה, יעדנו למחר יש גם איזה מן מטבע קיקיוני.)

זהו. השעה 5 דק' לחצות. זמן לצאת! (מסתבר שהיום זה "יום סופיה". אני לא בטוח מה זה אומר אבל זה נשמע כמו משהו טוב) 

-<למעבר לפוסט הבא>-