סופיה עשה במחשבה תחילה

Post date: Sep 19, 2010 5:20:19 PM

אני יושב על המיטה האמצעית התלויה בחדרון הפרטי של סגל ושלי ברכבת ה"באלקן אקספרס" ("באלקן" בשפה המקומית זה כנראה "ממש לא") בדרכנו מסופיה המדהימה לבלגרד, או כמו שהמקומיים קוראים לה - באוגרד. 400 ק"מ - 10 שעות נסיעה והמון הרים וגבעות. החישוב פשוט, זה יוצא לאט.

למעשה הרכבת התחילה את מסעה באיסטנבול ולפי אך שנראו הנוסעים כשאנחנו עלינו עליה, נראה שהמסע מאיסטנבול ארך בין 3 ל 4 שנים. ילדים נולדו על הרכבת הזו.

החדר מאוד מזכיר את זה של צוות בצוללת. שלוש מיטות מקובעות לקיר, בצד השני שולחן פצפון ומעליו מן ארון תרופות בחיפוי פורמייקה מזוויעה ומעט מקומות אחסון המתאימים לפאוצ'ים למשל. בנוסף הקירות מלאים במתגים, לחצנים ושקעים שבפעם האחרונה שמישהו מהם עבד ניקולאיי הראשון היה עדין קיסר רוסיה. זה נראה כאילו מישהו עקר את כל המתגים והשקעים ופשוט הכניס לחורים שנוצרו מתגים ושקעים אחרים שלא מתאימים, לא עובדים או סתם שבורים ובכל מקרה ממש לא קשורים לציור הקטן שלידם המסביר את הפונקציונליות המקורית של אותו מתג. על שקע החשמל היחידי שככל נראה כן עובד מיסמרו פלטת עץ שחוסמת אותו. 

אבל חוץ מזה, אין תלונות. המיטות נוחות ומעוצבות כך שתחוש תחושה נעימה של אישפוז במוסד לחולי נפש. כל הכיתוב הקירילי הזה מסביב לא משפר את המצב. 

אתמול, סיימתי את סשן הכתיבה לקראת חצות ואחרי מקלחת בזק, יצאנו מרי, סגל ואני למועדון ה NightLife, (רח' ויטושה 12, יש מלא חנייה ליד). איכשהו יצא שאני וסגל התלבשנו זהה והליכתה של מרי כשכל אחד מאיתנו לצידה שיווה לסיטואציה מראה של שני שומרי ראש המלווים אישיות חשובה.   תוך כדי הליכה גמלה בליבי ההחלטה שאם לא אצליח להיפטר בשעה הקרובה מלפחות חצי מהלבות שנותרו לי אני פשוט אאלץ לקנות את המועדון על יושביו ורוקדיו. 

דמי כניסה של 10 לב היו כבר סיפתח טוב, ובפנים זכינו סוף סוף לראות מועדון לפי הספר עם מוסיקה טובה ובר נחמד. הבעיה היחידה היתה שלא היו שם אנשים. מלבד קבוצה של כ-8 מקומיים וזוג פה ושם, רק אנחנו היינו שם, הא ועוד בחור קופצני שבאופן מיסתורי לבש בגדים דומים לשל סגל ושלי, רק עם משקפי שמש שלא ירדו בשום שלב מעינייו (אולי הוא היה עיוור?), כך או כך מזמן לא ראית מישהו זז בצעדי ריקוד כל כך רוסיים.

המוסיקה היתה ממש טובה ועל כן נשארנו עוד כשעה במהלכה סגל הספיק לעשות סתימה בשירותים של המקום (הוא פשוט מסרב להשלים עם העובדה שאת הנייר טואלט לא משליחים פה לאסלה), ובסופה החלטנו לעבור למועדון ה Rock n' Roll, הידוע כבר בכינויו "מועדון שלוליות הדם". כשהגענו אליו, הופתענו לטובה מכמות האנשים, ומהמוסיקה שהיתה אפילו יותר טובה ממקודם.

כשג'ין טוניק עולה 10 שקלים יוצא שהארנק שלך מכיל פוטנציאלית מספיק שתייה לכל באי המקום, היות ולא הזמנתי אף אחד למשקה, יצא ששתיתי די הרבה. בשלב מסויים התחיל להתנגן שיר שאני מוכן להישבע שציווה על כולם להוריד את החולצה. משום מה אני היתי היחיד שציית. וזה נגמר ככה:

לקח בדיוק 10 שניות עד שהופיע מן בולגרי כועס ובלי לאמר מילה היה ברור שהחולצה חייבת לחזור למקומה הטבעי. נו טוב אז סופיה היא לא בכל המובנים תאילנד.

הלילה הסתיים רק בסביבות 14:00 בצהרים של יום המחרת, אחרי שהכרתי בחורה מקומית שמחזיקה ללא ספק בשם הכי רנסאנסי ששמעתי בחיי – מרגריטה אנג'לובה, שהראתה לי מקומות נוספים בעיר והזכירה לי חוק שחבר רוסי טוב לימד אותי פעם ומסתבר שקיים גם בבולגריה, לפיו - אם צריך, זה לגמרי הגיוני להשתין בכיור.

כשחזרתי ב14:30 לאכסנייה, סגל לא היה בנמצא, והתיקים שלי ושלו שכבו בלובי. בעיקרון תכננו לנסוע לתחנת הרכבת מיד אחרי שעת הצ'ק אאוט ב11:00, אך אני הברזתי וסגל נאלץ לדחוס את כל הבגדים שלי בחיפזון לתיק ולנסוע לבדו לתחנת הרכבת לברר על הרכבת לבלגרד.    משחזר, נחנו קצת בלובי של האכסנייה ולבסוף נסענו לתחנת הרכבת להסדיר סופית את עניין הנסיעה. כשהגענו לתחנה ומסרתי את הדרכון השלי למוכרת הכרטיסים שבדלפק, היא החלה לדפדף בעצבנות בין דפי הדרכון וכשסיימה, שאלה "מה, אין לכם ויזה לסרביה?". סגל ואני הצלבנו מבטים והיה ניתן לראות כל אחד בעייניו של השני את הFUCK שכל אחד אמר לעצמו בלב.

אני מודה שלא בדקתי את סוגיית הויזה שכן זכור היה לי שישראלים רשאים להכנס לכל מדינות אירופה באופן חופשי מלבד אולי מספר מדינות אקס-סובייטות. מה גם שבכל המחקר האינטרנטי שעשיתי לצורך תכנון נתיב המסע לא נתקלתי בפרט זה שאחרת היה צפוי שיחשוף את עצמו מייד.     אמרתי לפקידה שאני די בטוח שהיא טועה והיא ענתה לי שרק לפני מספר חודשים היא הדפיסה כרטיס לישראלים שנסעו לבלגרד והיא בוודאות זוכרת שהיתה להם ויזה. היא הקפידה לחזור על העובדה המשעשעת שאם ניסע בלי ויזה יאלצו להוריד אותנו מהרכבת כשנגיע לגבול. חבל שלא הבאתי איתי בסוף את האוהל והגזייה שלי.

רצינו לברר את העניין הדי קריטי הזה באינטרנט ומשלא מצאנו מחשב זמין באזור התחנה, פקידת הכרטיסים נידבה את המחשב שלה. גיגלתי Israel Serbia Visa והגעתי לכתבה מספטמבר 2009 עם הכותרת "ליברמן ושר החוץ הסרבי סיכמו על ביטול ויזה הדדי בין שתי המדינות". לא האמנתי למראה עיניי, ליברמן מסתבר עשה משהו מועיל במסגרת תפקידו. למעשה זו הפעם הראשונה בחיי שנבחר ציבור עשה משהו שאינו מובן מאליו אשר באופן כה ישיר שיפר את המצב שלי.

קנינו 2 כרטיסים (מאוחר יותר התברר ששילמנו למעשה על שלושה, שכן מבלי שביקשנו, היא סגרה את הקבינה, על שלושת מיטותיה, עבורנו) 40 לבות לכרטיס.

בשלב זה אני והקיבה שלי עשינו חושבין והתברר שעברה קצת פחות מיממה שלא הכנסתי שום סוג של אוכל לפי. אז חזרנו למרכז העיר ואכלתי פיצה, טעות ידועה של אנשים רעבים. הפיצה הזו הולכת למצוא את עצמה כך או אחרת בין שני פסי הרכבת איפשהו בין סופיה לבלגרד ואין לי שמץ של מושג מאיפה היא תבחר לצאת.

כעבור כשעתיים חזרנו לתחנת הרכבת, הפעם עם כל התיקים שלנו איתנו כשהרכבת מיועדת לצאת ב20:40.  קנינו צידה קלה לדרך ואני יכול להגיד בגאווה שמלבד 2 לב ששמרתי כמזכרת אני נטול לבות What so ever. סגל הספיק גם לקנות איזה שלישית בורקסים שמנים, קניה עליה הוא עוד יצטער. בתחילת הנסיעה כשהוא נתן ביס אקראי באחד הבורקסים הבעת פנים מוזרה עלתה על פניו ואחרי זה אמר – "מה זה? מה אני אוכל? בחיים שלי לא חשתי טעם כזה". וזה עוד רק בדרך פנימה...

אז עשינו כל מני תמונות במוד ספייה (מן שחור לבן שהוא לא באמת שחור לבן) כיאה לנסיעה ברכבת קומוניסטית משנות ה-30, כאשר לפני כחצי שעה עברה פמליית ביקורת הגבולות בין התאים ואחרי שבדקה עם האינטרפול שאנחנו לא פושעים נמלטים זכו הדרכונים שלנו לחותמות אישור המעבר לסרביה. ליברמן, שיחקת אותה.

זהו, שלום לך סופיה. היית נהדרת ובוודאות אחזור לבקרך בעתיד הלא רחוק. סופיה ותושביה הנפלאים הם באמת פנינה מזרח אירופאית, הטוב משני העולמות הכל כך שונים מטבעם.  עיר קטנה יחסית, מאוד נוחה לשיטוט, זולה בצורה שלא תאמן ובעלת סצינת חיי לילה מיוחדת במינה. ניכר על תושביה הצעירים החשיבות שבלהנות ובשונה מישראל, שיא הערב הוא בסביבות שתיים שלוש בלילה. בולגריה, וסופיה כנציגתה, היא מדינה שצמחה בהרמוניה עם כל השונה סביבה בעוד ששכנותיה במשך שנים למדו רק קרבות ומאבקים על בסיס אותו שוני שבולגריה כאמור השכילה לקבל. הדבר ניכר בכל דבר, החל מהשפה והתרבות וכלה בתפריט המקומי המגוון. לסיכום, סופיה הציבה רף גבוה מאוד לשאר הערים שבדרך ולמעשה אנחנו עוזבים אותה בחוסר רצון מסויים, כשרק הציפיות להמשך מצדיקות אולי את עזיבתה. נקווה שבלגרד לא תאכזב. 

שאלה אחת שכנראה תשאר פתוחה לנצח היא האם יש להגות את שם העיר סופיה במילעל או במילרע? אחרי ששמעתי את כל הטיעונים, מכל הצדדים, אני נוטה לקטלג את סופיה יחד עם אותן ערים, כמו חיפה לדוגמא, שאת שמן אפשר להגות בשתי הצורות. 

לסיום, עוד קצת תמונות (בקרוב יפתח גם אלבום בפייסבוק עם כל התמונות):

מרי, שמאלנית קשה אבל אין מה להגיד יודעת לרקוד!  - 

1 לב, או איך שאני אוהב לקרוא לו - מיותר. (האמת שזה למעשה שנקל).

בקרוב יעלה פוסט נוסף, הפעם כבר מסרביה!! אז כהכנה, ככה נראה מישהו שיורד מהבאלקן אקספקס בבלגרד אחרי 10 שעות נסיעה, עם נעלי אצבע כשבחוץ 14 מעלות ואחרי שחטף שיתוק במרפק הודות למעצב הפנים הרוסי שהחליט לתקוע בליטות מתכת שיוצאות מהמיטה - 

-<למעבר לפוסט הבא>-