קוראים לי לוסיה, אנדה לוסיה

Post date: Nov 09, 2010 8:59:57 PM

כהרגלי יצאתי מלאגוש מאוחר הרבה יותר ממה שרציתי. עליתי על כביש החוף האטלנטי המתאפיין בעיקר בכך שלא רואים בו חוף בשום שלב, מה שכן רואים זה אינספור נהרות יבשים ותפאורה צפון גלילית טיפה ירוקה ועשירה יותר. מדהים איך הכל נהיה ירוק וגדול יותר ברגע שחוצים את הגבול לספרד. הספרדים ידעו איפה לקבוע את הגבול כשנטשו את פורטוגל לפני כמה מאות שנים.

בספרד בקרבת החוף ליד בירת המחוז, Huela, עצרתי בישוב נידח על חוף האוקינוס האטלנטי בשם Palos de la frontera, שם בנקודה שאף תייר זר מעולם לא שמע עליה או חשב לבקר בה, מקום שקט ומבודד שמסתבר להיות היום בתוך המתחם הפסטורלי של האוניברסיטה הבין לאומית של אנדלוסיה (חבל הארץ של דרום ספרד), עומד מנזר צנוע למראה ושמו בספרד Monasterio de Santa María de la Rábida. זוג סטודנטים התנשק על ספסל לצד שביל הכניסה למנזר ואני תהיתי אם יש להם מושג מה בכלל קרה בבניין הזה שמולם לפני 500 שנה. אז מה באמת קרה שם?

במקום זה נתן קולומבוס את מצגת השיווק המוצלחת הראשונה שלו לסטרט-אפ המכונה "הודו מסביב לעולם". המשקיעים היו האחים חימירז שמהר מאוד דאגו לתמיכתה של המלכה אליזבת אשר עד אז ניפנפה את קולומבוס בכל הזדמנות אפשרית. שנתיים אחרי הישיבה בחדר הזה:

וקולומבוס כבר אכל בננות באיי האיטי העליזים.

למעשה זו גם העיירה ממנה יצא קולומבוס למסעו הראשון להודו (שהתבררה אחר כך להיות אמריקה) בשלישי באוגוסט 1492. אני לא זוכר מתי ביקרתי במקום כל כך נקי ממסחור תיירותי ובעל אווירה כל כך אוטנטית וכנה כמו גם סיפור היסטורי כל כך פשוט אך עם זאת משמעותי ומעניין. ממש להרגיש כאילו שנייה קודם ישבו שם קולומבוס וחימירז ודנו במשמעויות של התוכנית. המקום שמור ממש טוב והוא גם קטן הרבה יותר ממה שדמיינתי שיהיה ומשלב חיי דת פעילים באחת הקפלות שבבניין ומוזיאון לענייני קולומבוס, חייו ומסעותיו לאמריקה בכל שאר חלקי הבניין.

"רגע כריסטופר, אז מה שאתה אומר בעצם זה שגרביונים לבנים זה מה שהולך עכשיו?"

מחלון אחד החדרים יכולתי להבחין ביעדי הבא לאותו היום מרחק מאות מטרים ספורים מהמנזר - שחזור בקנה מידה אחד לאחד של שלושת האוניות שיצאו תחת פיקודו של קולומבוס במסעו הראשון לאמריקה. הניניה שהיתה הספינה המועדפת על קולומבוס ואשר איתה עשה את מסע החזרה מאמריקה לפורטוגל, הפינטה וספינת הדגל שהיתה הגדולה ביותר – סנטה מריה.

המקום מציג כתבים אוטנטים של קולומבוס כולל חנינות שקיבלו אסירים ספרדים לצורך הצטרפות למסע התגליות (זו היתה אחת שיטות לגיוס כח אדם למסעות מסכני חיים – "תצטרף למסע שסיכוי החזרה ממנו בחיים אינם מעולים, אבל תקבל חנינה" לא רע), את המפה שעליה התבסס קולומבוס במסעו אל הלא נודע ופרטי לבוש שאני בספק לגבי אמינותם.

החרב של קולומבוס

קולומבוס הלך על רעיון שהיה מאוד פשוט מיסודו - הוא ידע באיזה קו רוחב נמצאים האיים הקנרים ומעדויות "מהימנות" הוא ידע שאייה הדרומיים של יפן אמורים להיות באותו הקו רוחב. קווי אורך היו משהו שבאותה תקופה לא היתה שום דרך למדוד. קווי רוחב לעומת זאת היה מאוד פשוט לדעת ועל כן קולמבוס הלך "אללה בבאלה" מהאיים הקנרים בקו ישר מושלם לאורך אותו קו הרוחב וכך פגע בול באיים ה....קריבים. לא משנה שיפן בכלל צפונית יותר במקצת, בכל מקרה הוא תכנן משם לרדת לאורך חופי סין בעזרת נווט מקומי עד להודו. אם תסתכלו על מסלול מסעו הראשון תבחינו מיד בשתי עובדות אלו - קו ישר כמעט מושלם החוצה את האוקינוס האטלנטי, וברגע שפגש את קובה התחיל לרדת דרומה בחיפוש אחר סין.  בכל מקרה, זו המפה שעליה הוא התבסס ואף לקח אותה לצרכי ניווט למסעו הראשון:

מדהים איך לפני שהיה אינטרנט אינפורמציה לא עברה ממקום למקום.  במפה רואים את אירופה ואת מזרח אסיה ואין כלום באמצע למרות שיותר ממאתים שנה הויקנגים מצפון אירופה כבר חיו על יבשות שלא מופיעות פה בכלל.

מהמוזיאון המשכתי למעגן המגוננן על ספינותיו המשוחזרות של קולמבוס אשר חוץ מהתרנים שנבנו מברזל, כל השאר עשוי עץ, בדיוק כמו המקור.

הופתעתי מכמה שהספינות קטנות וספרטניות. פשוט לא להאמין שכמאה איש איכלסו את המשט הזה במשך חודשים כל הדרך לאמריקה וחזרה (סנטה מריה ניגרטה בהאיטי ורק הניניה והפינטה חזרו לאירופה). מלבד הסנטה מריה שצוידה בחדר נפרד לקפטן, כל הספינות כללו מרחב אחד פנימי גדול ומפלסים פתוחים על הסיפון. פרטיות לא היתה, אפילו לא לקפטנים.

סנטה מריה

ניניה

פינטה

לבסוף אחרי נסיעה שבניגוד לתוכניות נגררה לחשכה במהלכה הGPS שלי הוציא את המשפט "שמור על הימין בשמאל", מה ששם אותי שעה בפקקי הכניסה לסיביליה, אליה ממש לא חשקתי להיכנס ולאחר מכן איבוד פיסה קטנה מהקמיצה הודות לעובדה שאני שמאלי ושהמהנדסים של סיטוראן ימניים מה שהוביל לחצי שעה של קללות בעודי מדמם ברכב, מנסה שלא להתעלף. והופ הגעתי לקאדיס; לשון אדמה ארוכה שפורצת בחוצפה את תוך האוקינוס האטלטני בואך ים תיכון. מרכז העיר החדשה הוא למעשה רחוב בן יהודה אחד ארוך ואז בקצה עיר עתיקה יפהפיה. באכסניה קיבל את פני בחור בשם סרחיו, ומסנכנסתי לחדרי חבורת סלובניות מלאות שמחת חיים. למעשה היה מדובר בקבוצת סלובנים שכללה חמש בחורות וארבעה גברים (כריסטינה, מנצה, טינה, לילה, מאשה, ועוד ארבעה בנים שאני רק זוכר שלאחד מהם קוראים מרקו) הם בני 21-22 ולומדים דברים שונים ומשונים ב Huelva ספרד.

נוצר ביננו קליק ממש טוב, כל כך טוב למעשה שיחד עם העובדה שעדין לא היה לי מקום לישון במלאגה (יעדי ליום המחרת ועיר מגוריו של קרלוס רודריגז, הנוקם מפולין) כמו גם שלא התחשק לי לנסוע כל הדרך ממלגאה לפורטוגל ואז כשהתברר שלהם ולי תוכניות מאוד דומות למחר וגם הם עם שני רכבים שכורים, החלטתי בספונטניות שאני מוותר על מלאגה ושאשאר עוד לילה בקאדיס אשר עשתה רושם כמקום הצופן בחובו הפתעות רבות וטובות. בבוקר הצעתי להם שבמקום שידחסו כמו סרדינים בשני הרכבים שלהם, אפשר ששניים מהם פשוט יעברו לנסוע איתי וכך יהיה יותר טוב לכולם היות ושמחתי כמובן לחברה במהלך יום הנסיעה הארוך. אחרי שהבטחת להם שאני לא רוצח סידרתי, קריסטינה וטינה הצטרפו אלי למה שהתברר כשיירת סיטרואנים סי-3 כל אחת בצבע שונה כשבשלי GPS תקין, בשני GPS שקרן ובשלישי אין GPS. בקיצור אני מוביל. התוכנית פשוטה – נוסעים לטריפה,  הנקודה והעיר הדרומית ביותר באירופה היבשתית, ממנה אפשר כמעט לגעת בשפיץ של אפריקה שמעבר למייצר גיברלטר, בדרך לעצור בחוף שאמור להיות מדהים ביופיו ולבסוף להגיע לגיברלטר. ואז לחזור לקאדיס.

איך שיצאנו מקאדיס איבדנו את הרכב שהיה נטול GPS ומשלא ענו לנו בטלפון ומשפיספסנו איכשהו את החוף המתוכנן, נכנסנו לחוף אקראי אחר מספר קילומטרים לפני טאריפה, שם ליד דיונת חול מרשימה הבנתי לראשונה שחול לסלובנים (כמו גם לאירופאים רבים) זה כמו שלג עבור ישראלים. הם שיחקו עם זה והתלהבו בדיוק כמו חבורת ישראלים שרואה שלג בפעם הראשונה. אני פחות התלהבתי היות והמצלמה שלי התמלאה בחול ועד עתה מצבה אנוש אך יתכן שהתמונות שהמקום הזה סיפק היו שוות את זה. תחליטו אתם.

יצא לי רקע של ווינדוס

צולם ביום חול

סלובנים חובבי חול

לטאריפה הגענו בשעת הסייסטה, משמע הכל היה סגור ולכן לא יכולנו לעלות על המבצר המורי שעל החוף. צילמתי את הכנסיה הגדולה של העיר, זו שלפני זה היתה מסגד ולפני זה בית כנסת וחוזר חלילה. הרעב הגיע וכל האווירה הים תיכונית-מרוקאית שיש באזור הזה (כל שמות הערים והחופים באזור הם עדין ערבים מיסודם ורק נכתבים בספרדית) גרמה לי להחליט שיותר קרוב מזה למדינת ערב אני לא אגיע עד שובי לישראל ועל כן מן הראוי לאכול פלאפל וחומוס ורצוי שכמה שיותר מהר. הגנו לקבביה שנוהלה על ידי בחורה סופר נחמדה שהתבררה להיות גרמניה ואני מצטער להודיע אך החומוס שהכינה אינו ראוי למאכל אדם או בכלל להיקרא חומוס. הפלאפל היה סביר.

סיבוב קצר בעיירה המיוחדת הזו ממנה נשקפים הריה של מרוקו מצידו השני של המיצר והמשכנו לגיברלטר.

בדרך עצרנו בנקודת תצפית. דהוי ברקע - אפריקה. אני כבר רגיל לקבל תנאי ריאות מחורבנים כשאני עולה לתצפית.

בכניסתך לגיברלטר, לאחר ביקורת דרכונים שמכניסה אותך לשטחי הממלכה הבריטית, חוצים את מסלול ההמראה של שדה התעופה הפצפון שאיכשהו דחסו אל תוך חצי האי הסלעי הזה, לאחר מכן ממשיכים בנסיעה בתוך עיר צפופה שנראית כמו בחורה יפה אך מוזנחת, כיאה למי שהחליפה ידים הלוך ושוב במהלך חייה וכעט משנקבעה זהותה היא רחוקה מאוד מהבית. הכל באנגלית בריטית המטבע המקומי הוא פאונד ושער ההמרה הוא כל מספר שפקיד ההמרות יחליט עליו. מוזר, אך נוסעים שם כרגיל בימין, ומוזר אף יותר, את הר הסלע שמתרומם גבוה גבוה מעל העיר מאכלסים קופים.

לאחר ברבור מתיש בתוך העיר הסבוכה הזו והדרכה של בריטי מצחיק מצאנו את עצמנו עולים במעלה הכביש להר הסלע הגבוה. כביש הגישה לנקודת התצפית כל כך תלול שגם בהילוך ראשון האוטו בקושי סחב ובאחת הפעמים כשנאלצתי לעצור כשרכב הגיע ממול, רק בנס הצלחתי לאחר עשרה נסיונות וחצי מיכל דלק שהתרוקן לבצע את הזינוק בעלייה הזה.

הגאוגרפיה של המקום, יחד עם החשיבות ההיסטורית שיש לנקודה הזו אשר עוד בתקופה הפיניקית נודעה כשער אל העולם שמחוץ לים הגדול (ים תיכון) מייצרת מראה עוצר נשימה.

מתקרבים לגיברלטר

כולם רוצים לעבור במיצר

משם ירדנו קצת לאזור הקופים. מדובר בקופים מזן הEvil-Bad-Ass-Monkey, הם אדישים לחלוטין, משועממים ובגודל של ילד קטן ושמן הם בהחלט לא יצור שהיית רוצה להתעסק איתו. כולם התלהבו ולקחו תמונות עד שלפתע מבלי שום התראה או סימן אחד הקופים זינק על אחת הסלובניות ונתן לה נשיכה של ידידים ביד. היא לא ממש דיממה אבל ראו טוב טוב את סימני השיניים. היא ניכנסה להלם טוטאלי והתחילה לבכות. כשרציתי להוציא מהאוטו שלי את ערכת העזרה ראשונה הקוף המטומטם חשב שאני מתכנן להביא לו אוכל והתחיל לרוץ לעברי במטרה לחטוף לי את הקופסא מהיד ולאכול כמה פלסטרים. לא פחדתי שישנשוך אותי וייקח אותה. פחדתי שישתין עלי וייקח אותה. זרקתי אותה מהר חזרה לרכב, טרקתי את הדלת וטסתי משם. הקוף הנודניק התיישב על הגג של הרכב וסרב לעזוב.

למזלנו הגיעו תיירים נוספים שמשכו את תשומת ליבו ולבסוף יכולנו להסתלק משם.

"יום אחד כל זה יהיה שלי..."

"הי קןף! רד לי מאוטו!"

חזרנו בחשיכה בדרך אחרת לא לפני שהצטיידנו בכמות אלכוהול שיכולה להחזיק 10 רוסים בשכרות למשך שבוע רצוף.

באכסניה עברתי חדר בו הכרתי את מקס וג'יימס הלונדונים שעושים טיול גלישת גלים ברחבי חצי האי האיברי. הרבה זמן לא פגשתי שני הדוניסטים כמו שני החברה האלה, פשוט לצפות ולהנות. יש להם יכולת מעוררת הערצה לראות טוב ולמצוא הנאה בכל סיטואציה ובכל הזדמנות.

אחרי ארוחת ערב שזוכה אצלי לארוחת הטיול שכללה אכילת מנת סרדינים קטנטנים מטוגנים במסעדת טפאס מקומית (וואו סצינת הטפאס בקאדיס היא לא כמו בשום מקום אחר בו היתי בספרד, חוץ ממקדולנדס אין אלטרנטיבות והאווירה האנדלוסית במקומות האלה פשוט משכרת) הזמנתי את כל החבר'ה שישבו על הטרסה שבגג האכסניה להרמת כוסית עם הלמברוסו שקניתי מבעוד מועד, אחריו הגיעו בירות שמישהו קנה מבעוד מועד ואז קצת וודקה שלפי הטעם שלה נראה שמישהו הכין אותה מבעוד מועד. שיחקנו משחק שתייה שנקרא "מקסיקו" שהוא בייסיקלי מה שנקרא "3 בום" (כמו 7 בום רק עם כפולות של 3) רק שאם אתה טועה אתה לא יוצא מהסבב אלא אתה פשוט שותה. משחק אווילי, מטופש וחסר פרויינטה. אני מת עליו. בשום שלב לא הצלחנו לעבור את 17. בום!

הישיבה בטרסה היוותה בסך הכל שריפת זמן עד שיצא הפאב קרול של האכסניה שתוכנן לשעה 23:30. ב24:00 הבנו שמשהו לא עובד. ואז התברר בדיוק מה לא עובד, הבחור שמוביל את הפאב קרולים לא עובד. הוא חולה. אם הובלת פאב קרול היתה תפקיד בצה"ל, ללא ספק זה היה תפקיד עם תוספת סיכון. לעבוד כל יום מחצות עד הבוקר בסביבה מלאת אלכוהול ושיכורים?  אני היתי היחיד שתחת כמות האלכוהול שזרמה שם היה ממש פיקח, מה גם שיש לי ניסיון בינלאומי של חודשיים בנושא וכך מאוד מהר יצא שאני בעצם מוביל פאב קרול. עברנו דרך שני ברים אליהם קיבלתי פתקים של משקאות חינם ואחר כך למועדון בשם La Jilma שנמצא בסטריפ המועודנים לאורך הרציף הצפוני של קאדיס. בדרך נאלצי לרוץ הלוך ושוב ברחבי העיר העתיקה ולאסוף סלובנים/ות שיכורים/ות שנתקעו בכל מני קירות או עצים או בסלובנים שיכורים אחרים. יש פה הקפדה מחמירה ביותר בנושא שתייה ברחוב והנושא נאכף ביד רמה, זה משום מה לא הפריע לסלובנים לצאת מהאכסנייה עם סט שנראה כאילו הרגע נקנה בדיוטי פרי הכולל שני בקבוקי וודקה, כוסות ועוד איזה ממתק. ממש נס שאף אחד לא נעצר.

מועדונים בדרום ספרד מתחילים להתמלא רק בסביבות 3 ומתרוקנים לא לפני 9 בבוקר. ב1 בלילה המקום היה עדין ריק אך 15 האנשים שסחבתי בפאב קרול היוו מסה קריטית שאיפשרה להנות מהמקום שהלך והתמלא לאט לאט. את הזמן העברנו בעיקר בלצבוע אחד את השני בצבעי גועש שפוזרו ברחבי המקום בדיוק למטרה הזו. איכשהו הצלחנו לאסוף לפאב קרול שתי גרמניות נחמדות בשם סטפני וטינה אשר בכלל לא שוהות באותה האכסניה כמונו. טינה היא מהגרת מקוסבו, היא מוסלמית והיא ממש התלהבה לשמוע שאני מישראל. אם זה היה ביכולתי היתי דואג שכל המוסלמים בעולם יהיו ווריציות של טינה. פשוט מדהים. דיוויד, בחור סקוטי חביב שהתנדב במשך שלושה חודשים בקיבוץ ברעם דאג קודם כל לכתוב לי על המצח "שלום" ולסטפני לצייר מגן דויד. איזו סיטואציה הזויה.

מקס הזועם

בערך ב-4 בבוקר הבנתי שאני בבעית לו"ז מסויימת. למחרת צפויה לי נסיעת סולו של כ-500 ק"מ לעיר אבורה הפורטוגזית ובנוסף עוד זממתי לעשות סיור של שעתיים ברחבי קאדיס העתיקה אשר חוץ מגיחת אוכל או חנייה קצרה בכלל לא ראיתי אותה. מגלי ארצות VS מסיבה.  זו היתה השאלה, שכן היה לי ברור שבמועדון אני אוכל להישאר גם עד ארוחת הבוקר אבל אז אני מוותר על היכרות אמיתית עם העיר היפה הזו.

קאדיס. ככל הנראה מקום יפה.

אה, אולי זה המקום לספר למה בכלל הגעתי לקאדיס. אז אם לאגוש היתה המקום שממנו כל מסעות הגילוי הפורטוגזים החלו, קאדיס היא הגרסא הספרדית שלה. מפה קולומבוס יצא למסעו השני לאמריקה ודרך אגב זה הנמל ממנו גורשו רוב יהודי ספרד בדרך הים די באותו הזמן.

בשש בבוקר הבנתי שאת קאדיס אני כבר לא אכיר. אבל היי הכרתי כמה בחורות חדשות וזה לא פחות חשוב.

קמתי ב11:25, חמש דקות לפני שעת הצ'ק אאוט ותוך חמש דקות כבר היתי מוכן ליציאה. ב12 אפס אפס יצאתי לדרך לא לפני שהצטיידתי בשתי לחמניות ושני אפרסקים רקובים. בעודי נוסע מקאדיס לכיוון סביליה קלטתי פתאום שכשאחצה את הגבול חזרה לפורטוגל אזיז את השעון שעה אחת אחורה ויחד עם העובדה שהאוטוסטרדות כאן מאפשרות לנסוע 130 קמ"ש מבלי פעם אחת לדרוך על דבשת הברקס, יצא שיש לי בעצם הרבה יותר זמן ממה שחשבתי ועל כן נתתי לג'ני (הGPS שלי) הוראה לחשב מסלול חדש שאינו כולל כבישי אגרה או אוטוסטרדות. וכך מצאתי את עצמי נוסע 400 ק"מ בתוך מטע זיתים אחד גדול. עצי הזית שהקיפו אותי ושכיסו במשך חמש שעות נסיעה את השדות מהכביש ועד האופק יכולים לספק שמן לכל העולם למשך 100 שנה. אני ממש שמח שבחרתי את המסלול הזה שכן הוא איפשר לי לחצות או לעבור לצד עיירות שנראה כאילו עדין מתפקדות בצורה פאודלית. 

בשלב מסויים חציתי את הגבול חזרה לפורטוגל, זו נקודת גבול כל כך סתמית וחסרת חשיבות שהיא מסומנת בשלט מסכן ובעץ זית.

נאמן למדינה שתחתה רשום הפוסט הזה אני אעצור כאן. על הרפתקאותי באבורה וליסבון לאחר מכן כמו גם מדריד (אליה הגעתי אתמול בערב) תשמעו בקרוב מאוד במה שיהיה הפוסט האחרון לטיול. אסטה אנטונסס!

זה די ממצה את המצב שלי כשהגעתי לשירותים

 אנכרוניסטי משהו..

-<לחץ כאן למעבר לפוסט הבא>-