הדרך לגיהנום רצופה במשקאות טובים

Post date: Sep 23, 2010 2:27:57 PM

23/9/10   16:30

כישראלי, גם בי דבקו שתי דפיקויות שכל הורה ישראלי דואג להנחיל לילדיו בכל הקשור להתנהלות בחו"ל.  הראשונה - אין דבר שמקומי רוצה בעולם יותר מהדרכון שלך, אשר אם ילך לאיבוד או ייגנב יוביל למעצרך הבלתי נמנע בכלא המקומי תחת הסעיף המפורסם "ישראלי ללא דרכון". על כן, אין להשאיר את הדרכון הישראלי שלך ללא השגחה ובכל מקרה כשהוא עליך רצוי למקם אותו לפחות בתחתונים. השנייה - כל עוברי האורח האלה מסביבך ברחוב, הם בעצם סוכנים זרים, המופעלים ע"י מדינות ערב אשר במסגרת הכשרתם אומנו להתביית על חולצות הנושאות כיתוב עיברי ולחסל את היעד הלובש אותו באופן מיידי. על כן, בשום אופן אסור ללבוש פרטי לבוש עם כיתוב עיברי עליהם. זאת הסיבה ששלשום כשיצאנו למסיבת התחפושות (מסיבת הקוביה ההונגרית. בפועל זו היתה מסיבת תחפושות) הרגשתי תחילה לא בנוח ללכת עם אחת משתי החולצות עם הכיתוב העברי שהבאתי במטרה שישמשו אותי כפיג'מה. בסופו של דבר, היות ושכחתי בטיפשותי לארוז את התחפושת הקבועה שלי מהארץ, לא היתה לי ברירה והחלטתי שעל אף הסיכון הנורא שאני לוקח, זה מה שאעשה.  לפני היציאה למסיבה נתקלתי בבחורה פולנית מקראקוב בשם נג'ה או רג'ה שהיתה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. היא לקחה רכבת חזרה לקראקוב כמה שעות מאוחר יותר ומאז אני וסגל שוקלים לצרף את העיר (בה יצא לי להיות פעמיים בנסיבות מאוד שונות) למסלול ההתקדמות שלנו.

מסיבת תחפושות התגלתה ככישלון נורא ואם אצטרך לתאר אותה במילים ספורות, הן תהייה – אמריקאי שיכור עם חזייה. אז החלטנו לצאת בחיפוש אחר פעילות מקומית של מוזיקה וריקודים. מוריסונס היה שומם, אז המשכנו בשיטוט פאבים עד שקבוצת בנות הפנתה אותנו למקום בשם "קורבינס טאטו" מרחק 4 תחנות טראם (תחנת באיה-לואיז'ה). בדרך בטראם, בחור עם אופנוע כבד התחיל דרך החלון עם בחורה שישבה מולי וניסיתי לחשוב מה בדיוק הוא ציפה להשיג מהקשר הזה. הגענו למסיבה מעולה של מוזיקת רגאי, שהורכבה מתערובת של תיירים ומקומיים ובחורה אחת שלא פתחה את העיניים שלה כל הערב. הודות למסיבת התחפושות המאכזבת, שהיתי כרגע במועדון מקומי מעוטר בחולצה מטופשת שכתוב עליה כל מני שטויות בעברית. זה לא היווה שום בעיה, נהפוכו, משום מקום צץ בחור בריטי שנראה כמו סאבלימינל אחרי שישב עליו פיל ששאל אותי אם אני מישראל. כשעניתי בחיוב, הוא שלף מתוך חולצתו שרשרת זהב מסיבית עליה תלוי היה מגן דויד ענק. הוא ממש התלהב מכך שפגש ישראלי וסיפר לי שהוא ממש רוצה לעשות עלייה. אינדיקציה לכך שהיתי די שיכור היא שאמרתי לו "בטח, אתה חייב לעשות את זה".

חזרנו בסביבות 4 לפנות בוקר, סגל הלך לישון ואני עבדתי על הפוסט הקודם. תוך כדי כתיבה הופיע ג'וס, בחור בריטי שהגיע לבודפשט לפני 3 חודשים ומאז עוסק בעיקר בלשתות, להכניס בחורות למיטה ולהתלבש מוזר.  הוא הגיע עם בגדים שונים לחלוטין מאלו שאיתם יצא, ומלעשה היה כולו כתום, ממש אורנג' ג'וס.

קמנו ב14:00 ויצאנו ליום שופינג בקניון המקומי, שם הצטיידתי בחפיסת קלפים חדשה בחנות שהיתה ממש בית מקדש לענייני פוקר. אם המוכרת היתה יודעת שעיקר השימוש בקלפים שקניתי יהיה למשחק וויסט, יש מצב שהיא לא היתה מוכנה למכור לי אותם.  התיישבנו לארוחת ערב מוקדמת במסעדה תאילנדית-הונגרית, שזה שילוב מוזר באותה מידה כמו זה של בושם בריח לבנדר ושום. ידענו שהתוכנית לערב כוללת יציאה ב 20:30 לסיבוב ברים, 5 כאלה ליתר הדיוק, ומשם עוברים ל"קורבינס טאטו" שם מצפה לנו מוסיקת דראם אנ בייס.

אז הגענו עצמאית לבר הראשון שם נפגשנו עם חבר'ה מאכסנייה – קבוצת אוסטרליים מגניבה, בני כ-30, מאזור מלבורן. אחד מהם (לא משנה מה אני לא מצליח לזכור את השמות שלהם) המליץ לנו לקום ביום שישי הקרוב ב5 בבוקר לצפות בגמר אליפות אוסטרליה בקריקט, אשר הסתבר להיות הספורט הפופולרי ביותר באוסטרליה, יותר אפילו מכדורגל אוסטרלי. לא היה לי נעים להגיד לו שאני מעדיף לקום ב-5 בבוקר ולעקור לעצמי שן, אבל בכל זאת היתה זו הזדמנות להכיר את חוקי המשחק המוזר הזה שמשגע מיליארד הודים בו מסתבר המגיש חייב לזרוק את הכדור כשידו ישרה לחלוטין, אחרת נפסל. אולי בעצם זה פחות מוזר מכדורגל אוסטרלי, שם מסתבר ניתן למסור את הכדור בצורה אחת ויחידה שהיא חביקה של היקף הכדור ביד אחת והטחתו ע"י מכת אגרוף סגור של היד השנייה. מסתבר שזה אחד מענפי הספורט הקשים ביותר מבחינה פיסית, שכן משחק אורך שעתיים במהלכן תופרים השחקנים את המגרש בלי הרף, מה שמוביל לכך שבשריקת הסיום מד הקילומטראג' של רבים מהם עובר את המספר הבלתי נתפס של 27 ק"מ. מטורף!

משם המשכנו לבר נוסף בו התאחדנו עם עוד חברה, שונה ואינדיה, שתי חברות מלונדון. שונה היא בחורה מיוחדת במינה, היא שחורה והדבר שהיא הכי אוהבת בעולם, פשוט משוגעת עליו, זה...מוכנים... יהודים! היא אמרה שכל החברים שלה יהודים ושיהודים הם מושלמים והיא בטוח תתחתן עם יהודי ובלה בלה בלה, לא משהו שאני לא יודע..., היא חפרה וחפרה בלי הפסקה על העניין הזה שכבר התפללתי שתחטוף אותי איזה חבורת אנטישמים ויצילו אותי מחובבת היהודים המשוגעת הזו. היו גם שני חברים בריטיים בעלי מראה הודי. בראוני, שהיא מן מנהלת שלא מנהלת את האכסנייה שלנו וכמובן ג'וס. שתינו תוך כדי משחק Never ever ever have I, בו תוך 5 דקות, עוד לפני שאתה יודע בן כמה הבן אדם או איך קוראים לו, אתה מגלה את הדברים הכי אינטימים שהוא עשה בחיים שלו.

בשלב הזה היתי כבר אחרי 3 ג'ין טוניק, ועוד איזה שוט פנדורה לא מזוהה (אני חושש שהיה מדובר ביגרמייסטר) ואשר היה מקורו של כל הרוע בעולם. משם המשכנו לעוד בר אשר בו בפעם השנייה התפתח ויכוח שלא מרצוני על עניין ישראל והפלסטינים והחלטתי שמעתה והלאה כששואלים אותי מאיפה אני, התשובה תהיה ספרד. גם ככה כשאני אומר להם לנחש מאיפה אני, ספרד זה ההימור הראשון של כולם. כשהגנו לבר הרביעי או החמישי (פשוט איבדתי בדרך את היכולת לספור מעל 3) ובכניסה אליו קלטתי שאני אוחז בכוס הזכוכית מהבר הקודם, הבנתי שמשהו איננו כשורה. אני לא חושב ששתיתי משמעותית יותר מהרגיל, העניין הוא שכשאין סטנדרטיזיה של הכנת משקאות בעולם (תאורתית יש, מעשית אין) נוצר מצב ש3 ג'ין טוניק בבולגריה מכילים חצי מכמות האלכוהול של המקבילים שלהם בהונגריה. וזה רק מחמיר בכפולות גדולות יותר של המשקה. בשלב מסויים דרכו של סגל ושלי נפרדו, בדיוק שכולם החלו זזים לכיוון המסיבה בקורבינס טאטו, וניסיתי להגיע לבדי למקום. לא עמדתי בהצלחה במשימה. גרוע מכך הלכתי לאיבוד לחלוטין. קרה לי משהו שרק לעיתים נדירות אני חווה - איבוד הצפון, לא היה מושג אם הגעתי לאן שהגעתי ע"י הליכה במורד או במעלה הרחוב, המפה שהיתה בידי היתה חסרת ערך שכן לא הצלחתי לקרוא את הכתב הקטן של שמות הרחובות ובנוסף היה קר. התיישבתי והתלבטתי מה לעשות. התרכזתי ממש, מנסה להאחז בקצה חוט קטן שיאפס אותי ויכוון אותי לאכסנייה. אז הקאתי. ואז נזכרתי במשהו שחוץ מלהגיד יד הגורל אני לא יודע איך לכנותו. נזכרתי שמפת המטרו החלקית שמעטרת את חלקו העליון של אתר הבלוג שלי היא לא אחרת מאשר מפת המטרו של בודפשט, אותה בחרתי משיקולי עיצוב שרירותיים לגמרי. היות ובהיתי בה זמן מצטבר של שבוע בערך, בעודי מכין את האתר ועורך את הפוסטים, זכרתי ממש טוב את התחנה עם השם המגניב Oktogon.

לשם אני צריך להגיע, זה ממש קרוב לאסנייה. שאלתי עובר אורח מקומי איך אני מגיע לאוקטוגון סטיישן ותוך 20 דקות היתי במצב אופקי על הספה באכסנייה. לידי שכבה שונה שנראה כאילו עבר עליה לילה דומה רק בפאזה של חצי שעה לטובתה. קמתי בשעה כלשהי, רק כדי לגלות שאני בלי נעליים (מאוחר יותר גיליתי אותן על המיטה שלי, אין לי מושג איך הן הגיעו לשם) ושעוד חצי שעה נוספת והיו נושרות לי ממנה כל ההאצבעות מהקור. אז העתקתי את מושב שינתי למיטה, כשמשום מה, בתור כרית היה נראה לי הגיוני להשתמש בלפטופ שלי. כשהתעוררתי היה לי תבליט של מטבע של 50 פרוינט על הלחי, הודות להרגל שסיגלתי לעצמי להניח את כל המטבעות שקיבלתי כעודף במהלך היום ליד הכרית שלי במיטה.

לאחר שהתעוררנו בשעת צהריים מאוחרת לרעש עבודות השיפוץ שבשעה טובה הצליחו להדביק את סגל (סגל יצא לטיול אחרי שחודשים רבים הבניין שלידו שופץ באופן מסיבי ולמעשה מנע ממנו כל אפשרות להתעורר מאוחר יותר מ7 בבוקר. הוא טען שרובצת עליו קללה שאל השיפוצים הטיל עליו ועל כן שלא אתפלא אם במהלך הטיול תהינה עבודות בנייה בגסטהאוסים בהם נישן), הוא סיפר לי שהוא כן הגיע למסיבה ואמר שהיה מטורף. הוא חזר לחדר רק ב-6 בבוקר והיה מוכן להישבע שראה אותי כל הזמן במסיבה אך בכל פעם כשניסה להתקרב אלי נעלמתי. היתי הפאטה מורגנה שלו.

החלטנו להישאר בבודפשט יום נוסף ורק מחר לקחת את רכבת הצהריים לוינה, אשר מסתמנת כרגע כיעד היקר ביותר בו נבקר ואולי גם המתוייר ביותר. בנוסף, ברטיסלבה, ממנה היו לי המון ציפיות, לא מפסיקה לקבל ביקורות שליליות מכל אחד שביקר בה ופגש אותנו, ואם להוסיף לכך את חגיגות אוקטוברפסט שבשיא הפעילות כרגע במינכן, מאוד יתכן שנשנה תוכניות. גם קראקוב בעניין.

לסיום, אם בא לכם שטורדל תיפנו ימינה.

-<למעבר לפוסט הבא>-