קופנגסטאן

Post date: Oct 12, 2010 11:26:4 PM

הגענו לתחנת האוטובוס המרכזית של ברלין, ולאחר ששעון המטרו חרג מהאופיו הגרמני ופיגר ברבע שעה, סגל הודיע לי "קרמר, יש לך בדיוק 3 דקות למצוא את האוטובוס לקופנהגן לפני שהוא יוצא". באורך פלא בדיוק כסגל סיים להגיד את זה ראיתי מעל הראש שלי שלט אלקטרוני עליו רשום Berlin-Copenhagen ואוטובוס משמאל. עלינו עליו ותוך דקה כבר הינו על הכביש לרוסטוק, עיר שמכילה בעיקר נמל ותחנת כח גרעינית ענקית. יום שימשי יפה מאין כמוהו, עלינו למעבורת אדירה בגודלה ובפעם ראשונה נתקלנו בדנית, השפה, שזה התברר להיות כמו לחבר אקראית מילים באנגלית במבטא טיפה גרמני.

שייט בעיר הצפה הזו שבסופו יוצאים מאות כלי רכב מהחרטום המתקפל שלה ואז עוד שעתיים נסיעה בנופים בעלי רוגע משכר ועוד שני גשרי ענק והופ אנחנו בקופנהגן. לא האמתי שזה יקרה אבל משקפי השמש שלי היו צריכות לצאת מהתיק שכן קיבלה את פנינו שמש נמוכה אך עוצמתית.

מחכים לעלייה למעבורת

קופנהגן היא אי קטן יחסית שמחובר בגשר לאי גדול יותר שמחובר בגשר לחצי אי שהוא למעשה עיקרה של דנמרק המחוברת ליבשת אירופה. בנוסף זו מעצמת אופניים בה 40% מהתושבים מגיעים וחוזרים מהעבודה באופניים, לצד כל דרך יש שביל אופניים וזה נכון לשני הכיוונים ויש תמרורים ורמזורים יעודיים לאופניים. (האבזור שיש כאן לאופניים הוא מדהים וכולל שלל פטנטים שמעולם לא ראיתי בארץ כמו אורות ברקס שיושבים ממש על הפד של המעצור)

בעזרת הדרכה של שתי מקומיות חמודות ועוד ניווט שהתבסס בעיקר על אינטואיציה ומזל, הצלחנו להגיע עם אוטובוס להוסטל Sleep in heaven, שזה ההוסטל ברמה הגבוה ביותר בו שהינו עד כה. הוא היה מקבל אצלי 10 אלמלא שני כללי היסוד של המקום אשר סותרים את עצם היותו אכסניית מטיילים צעירים – אסור להכניס או לשתות אלכוהול בתחום האכסניה ואסור להשמיע מוסיקה.

יצאנו לסיור אחה"צ מאוחר בעיר ובמשך זמן רב נבהלנו מהמחירים הלא הגיוניים של פשוט כל דבר שנקלע לדרכינו, רק מאוחר יותר הבנו שטעיתי ביחס ההמרה בין הקרונה הדנית לשקל, כלומר צדקתי ביחס (שהיה 0.6) אבל הוא לטובת השקל ואני חשבתי שההיפך מה שגרם למחירים להיות כמעט כפולים ממה שהיו באמת. השמים היו כחולים והשמש בהקה בנעימות, היה קר אך לא יותר מדי. קראתי טרם הגענו לעיר שלדנמרק יש תת-אקלים משלה היות והיא פיסת היבשה הראשונה שזרם הגולף פוגש כשהוא מסיים את דרכו מעל האוקינוס האטלנטי ועל כן כל שינוי קטן באמצע האוקינוס האטלנטי יכול להוביל לשינוי דרסטי במצב השמיים מעל דנמרק. באופן כללי דנמרק חמה ב5 מעלות מכל שאר הנקודות בעולם שבאותו קו הרוחב כמוה בגלל הסיפור הזה. מעבר לעובדה שזה מעניין (אותי לפחות..), אני מספר את זה שכן אין הסבר אחר לאיך תוך 10 דקות הליכה בעודנו מתקרבים לאחד הגשרים שמחברים אל מרכז העיר, שנמצא בעצמו על אי בתוך העיר, השמש נעלמה כליל וערפל קפוא אפף לפתע את כל העיר. זה היה כל כך מהיר ודרסטי שממש כאבו לי השיניים.

"חוץ מרעש הצופר זה היה ממש כמו הענן מאבודים"

המשכנו ללכת עד למרכז העיר וחזרה כשלקראת שמונה בערב כבר יכולנו לדעת שני דברים חדשים בנוגע לעיר – אחד, יש כאן ריכוז ערבי מוסלמי שחורג מכל פורפורציה שהכרתי באירופה (אולי שני רק לפריז) ולמעשה חלקים רבים בעיר מתהדרים בשילוטי מסעדות וחנויות בערבית בלבד. דבר שני, ברגע שהשמש נעלמת הטמפ' מבצעת צניחה חופשית, ובאותו ערב שבו הלכנו אני לחלוטין לא היתי לבוש בתיאום עם ההפתעה הזו והגעתי לאכסנייה רועד בלי תחושה באף אצבע. הזמנו לינה לשטוקהולם ולאחר שכל אפשרות הגעה קרקעית בין קופנהגן לשטוקהולם דרשה מאיתנו למשכן כליה החלטנו שנחרוג מהרגלנו ושאת הדילוג הבא נעשה מהאוויר, מה גם שמצאנו טיסה ב60 יורו לאדם. מיד קפצנו על המציאה.

אחרי יומיים שכללו בדיוק שעת שינה אחת וגם היא בחלקים, נרדמתי מוקדם מהרגיל, בחצות וחצי.

התעוררנו ב11:30 ואני היתי בדילמה קשה איך להתלבש לכבוד מזג האוויר ההפכפך. הסתכלות מהחלון עזרה בבחירת הביגוד באותה מידה כמו הטלת מטבע, על כן יצאתי עם טי-שרט לגיחה קצרה מחוץ לאכסנייה. אני לא זוכר מתי אי פעם יצאתי אל מחוץ למבנה סגור וחטפתי שילוב כה צורם של כפור וסינוור. השמש בהקה כל כך חזק והשמים היו כל כך צלולים שלא יכולתי לפתוח את העיניים מבלי משקפי שמש והקור היה כל כך חזק שמיד היתי חייב לחזור ולהשתין.

יצאנו לסיבוב מקיף בעיר הדי קומפקטית הזו כשבפעם הראשונה אני לובש את מעיל הפוך שלי שעד כה לא התאים למזג האוויר באף אחת מהערים. הינו רעבים וחשבנו שאולי אם כבר יש פה כל כך הרבה מסעדות ערביות ננצל את העובדה הזו לטובתנו ונאכל את הדבר היחיד שאליו ישראלי באמת מתגעגע אחרי הרבה זמן בחו"ל – חומוס.

אז החומוס היה די מאכזב ונראה לי שבבשר שביקשתי איתו שמו לי חומר קוטל ישראלים אבל לפחות שבעתי ואני בחיים לספר על זה.

משם המשכנו אל ארמון המלך הדני (כרגע בכלל מכהנת מלכה אבל בואו נתעלם מזה כרגע). זה מלך שהלו"ז שלו נראה בערך ככה -

8:00 השקמה.

8:00-10:00 ארוחת בוקר וקריאת עיתון

10:00-14:00 לעשות מה שבא לי ולהנות מאחד הארמונות הגדולים בעולם.

14:00 – לבדוק שהכתר שלי לא מלוכלך

14:00-16:00 – שיחת טלפון עם מלך שוודיה, לבדוק למי יש פחות דברים חשובים לעשות.

16:00-17:00 – לרכב על סוס.

17:00-21:00 – להמשיך לעשות מה שבא לי.

21:00-8:00 – שנת מלכים.

כבר ציינתי שזו המדינה עם רמת החיים השלישית בטיבה בעולם?

משם המשכנו לאיזור שנקרא Kastellet שזו מן מצודה מאוד לא מצודתית; זה למעשה אוסף בניינים ששקוע באדמה בתוך אי התחום בתעלה בצורת כוכב ומוקף תותחים, אשר נמצא בעצמו בתוך אי. בקיצור, אם מתחשק לכם לכבוש את המקום תשכחו מזה, באמת חבל על הטרחה.

משם תכננו להמשיך לאטרקציה היחידה בעיר שידעתי עליה מראש ושהיא אולי סמל העיר קופנהגן – פסל בת הים הקטנה. הלכנו מהמצודה לאורך הטיילת הפסטורלית שתוחמת בין מערב העיר לבין הים הבלטי בידיעה שבת הים צפויה להראות את פניה תוך לא פחות מ200 מ' הליכה. אנחנו הולכים והולכים ואין לא בת ים קטנה ולא סרדין פצפון. חזרנו חזרה לכיוון השני ועדין כלום. סגל התחיל לאבד את הסבלנות והציע שנוותר עליה ונמשיך הלאה בסיור. אמרתי לו שאין סיכוי שאני מגיע לקופנהגן ולא רואה את בת הים המזורגגת הזו ואני הולך לראות אותה גם אם הדבר ידרוש ממני להקיף את כל האי הקופנהגי הזה! או את העולם!

מסתבר שזה לא היה רחוק מהמציאות, שכן ברגע שסיימתי בפרץ הנחישות שלי ראיתי שלט גדול מרחק 100 מ' מאיתנו ליד אוסף סלעים במים ולידו קבוצת אנשים שעמדו ללא ניע. חשבתי שאולי הפסל יותר קטן ממה שאנחנו חושבים ושגם הוסיפו איזה שלט מטומטם שמסביר עליו ולכן פיספסנו אותה. הלכנו לנקודה החשודה וזה מה שקיבל את פנינו:

"בת הים הקטנה הלכה לשנגחאי" (ואני מזכיר לכם - זה יצור חסר רגליים)

כולם סביבנו התלחששו ואני וסגל הסתכלנו אחד על השני והתחלנו להתפקע מצחוק. אני לא מאמין שעד שאני מגיע לקופנהגן, ועוד בכזו ספונטניות, הם החליטו לנתק את הפסל מהסלע שאליו היא מחוברת כבר יותר ממאה שנה ולהעביר אותה עד סוף החודש ליריד העולמי בשנגחאי. נראה להם שמסך דבילי שמציג אותה מעל הסלע שלה יספק אותי? בהיתי במסך הזה איזה דקה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לסגל לקח עוד איזה שתי דקות שכללו סדרת מבטים חוזרים ונשנים מהמסך אל השלט וחזרה עד שהאמין שלא מדובר במתיחה. מאוחר יותר לקחנו סירת תיירים שמובילה לחלק אחר של מרכז העיר – רובע בשם סבסטיניה אשר שוכן על אי קטן ליד האי הגדול יותר (ששוכן בעצמו לי אי ששוכן ליד אי. לא פלא שהויקינגים ממש לא היו מוטרדים ממים) כשעלינו על הסירה ירדנו ממנה שני אמריקאים שבדיוק שאלו את המדריך איפה נמצא הפסל של בת הים הקטנה והוא ענה להם "הוא לא פה", אז הם ענו לו "ברור שלא, לאן צריך ללכת, ימינה או שמאלה? זה אמור להיות קרוב, לא?" אז הוא חייך ואמר "לא, היא פשוט לא בעיר". הם קצת הופתעו ושאלו בתהייה "מוזר, הינו בטוחים שהיא כאן באיזור, אז איזה סירה צריך לקחת כדי להגיע אליה". לפני שהמדריך ענה להם ניגשתי אליהם ואמרתי להם "אתם לא צריכים סירה, אתם צריכים מטוס, היא בשנגחאי ביריד העולמי. חמוד הא?". נכנסו לסירה שלקחה אותנו לרובע סבסטיאנה, שזה איזור שמלך דנמרק הורה לבנות אחרי שחזר בסוף המאה ה-18 מביקור באמסטרדם, אותה כנראה ממש אהב שכן הבין שאם הוא לא יגיע אליה יותר אין שום סיבה שהיא לא תבוא אליו וכך הורה לבנות אזור שיחקה את הסגנון האמסטרדמי. בבניינים, בתעלות, ועל אף שהמלך אז עוד לא חשב על זה, אבל מסתבר שגם בקטע של הסמים. סבסטניה כיום היא אוטונומיה שלא ברור לי מה המעמד החוקי שלה, אבל בפועל זה איזור מתוחם בו חיים היפים למינהם וסמים פשוט נמכרים שם בדוכנים לקהל הרחב. אסור לצלם שם אז אין לי הוכחות לכך. המקום מזכיר קמפוס אוניברסיטאי רק בלי הקטע של הלימודים או האוניברסיטה, אנשים יושבים, שותים קפה, מעשנים בוהים בעצים, קופצים על טרפולינות. דברים שבשגרה.

משם המשכנו דרך אינספור סמטאות ורחובות הומי אדם ואופניים כשבדרך נכנסו לחנות צעצועים, זאת אחרי שנזכרתי שבנוסף לילדים קטנים בשם נילס שנודדים על אווזים וובנות ים קטנות שהסתבר שגם כן נודדות, דנמרק היא גם מולדת הלגו! נכנסו לחנות ובמשך רבע שעה בהיתי בדבר היחידי שהוא ככל הנראה יותר זול פה מאשר בארץ (אף פעם לא הבנתי את זה אבל אם מודדים את זה ביחס של מחיר למשקל, לגו בארץ עולה כמו זהב. פה הכל היה זול פי 3). היתי מאוד קרוב לקנות קופסא ענקית של לגו-טכני שהכילה אופנוע על כל חלקי המנוע שלו, אך בסוף ויתרתי אחרי שהכרתי בעובדה שלא באמת יהיה לי זמן לבנות את זה, מה גם שאני לא יודע איך אני הולך להכניס אופנוע מלגו לתיק שלי ואיך אני אמור להסביר למאבטח בשיקוף בנמלי התעופה שאני מתעתד לעבור בהם למה יש לי אופנוע קטן בתוך התיק.

בשונה מיום האתמול, עבר עלינו יום בהיר, המילה בהיר נולדה כשמישהו צפה ביום כזה, פשוט מושלם. הלילה, בשונה מאתמול לא הביא ערפל קריר והשמים נשארו בהירים גם כן. תנאי התאורה במהלך היום היו חלומו הרטוב של כל צלם.

"אני תמונה אומנותית מתוחכמת"

"מסלול הריצה המדהים בעולם"

"שיט, נראה לי שנילס טבע"

בערב יצאנו לסיבוב ברים מאכזב, כשלי היתה מטרה אחת פשוטה וצנועה – לטעום בירה דנית (שהיא לא קרלסברג או טובורג כמובן), הצלחתי רק בקושי לעמוד במשימה אחרי שרוב המקומות היו כבר סגורים או על סף סגירה (22:30 בלילה!! ממש לא ברור..) כשבאחד המקומות הסכימו למכור לי בירה מקומית בשם Økologist, אשר הינה לדעתי בירה תוצרת מבשלה משפחתית קטנה ובתפוצה נמוכה, אך היתה מעולה. טובה יותר מגולדסטאר – 11 בסולם.

הלכנו לישון, כשבחדר התחלפו בנתיים הנפשות הפועלות לשתי בחורות גרמניות וחבר של אחת מהן.

שעת בוקר מאוחרת ואני יושב וכותב בלובי של האכסנייה אחרי שנטשתי את סגל שהלך לבקר במוזיאון המפעל של קרלסברג שבעיר. פשוט אין לי כח ללכת יותר, אני טוען מצברים לקראת אסטוניה, לטביה ורוסיה.

קופנהגן, יחד עם שטוקהולם, היא מבחינתו נקודת מעבר בדרך לגוש המדינות הבלטיות ותו לא. הגענו אליה בידיעה מראש שכל דבר שנוכל להנות ממנו הוא בונוס. באנו עם אפס ציפיות, מה גם שהגענו ביומיים הגרועים ביותר של השבוע מבחינת בילויים - ראשון ושני (זה לא יצא במקרה, רצינו להנות מסוף שבוע בריגה, לטביה). אז אני לא אגיד שחיי הלילה בעיר גרועים כי אין לי מדגם אמיתי לשפוט לפיו, אך כן אומר שזו עיר שסיפקה מבחינתי את החוויה החושית הויזואלית החזקה ביותר, אני לא חושב שהעיניים שלי אי פעם זכו לראות גווני כחול וירוק חזקים כמו כאן. העיר פשוט מצוחצחת ומתוקתקת, הבניינים מאוד ציורים וקשה לי לשים את אצבע על סגנון אחיד שמאפיין את הבניה כאן, זה מן שילוב כפרי-עירוני עתיק עם אלמנטים רוסיים והולנדים. האוויר כמו גם המים כאן הם הנקיים ביותר שאפשר למצוא ביבשת והתושבים כאן הגיעו לרמת חיים כל כך גבוהה שהם התחילו להתעסק עם הזנב של כל הבעיות היומיומיות הלכאורה מציקות, כדוגמא אפשר לציין את ברז המים החמים במקלחת אשר מאפשר סיבוב עד נק' שבה רשום 40 (מעלות) ואז יש נצרה שרק לאחר לחיצה עליה מאפשרת להגיע לטמפ' גבוהות יותר. אנחנו עוד רחוקים מלהגיע לנקודה הצפונית בטיול, אך כבר כאן, בקו רוחב 55 באמצע אוקטובר, אפשר להנות משקיעה שנמשכת כשעה וחצי, שקיעה שיחד עם שמים כחולים ובוהקים וכל תעלות ומקווי המים שבעיר מייצרת שעה וחצי של גוונים אדמדמים-כחלחלים הצובעים את הבתים הציבעוניים מלכתחילה שבעיר.

סגל ואני חלוקים לגבי האם הדבר הופך את השקיעה פה ליותר רומנטית (כי היא ארוכה) או לפחות רומנטית (כי זה אירוע שנמשך חלק ארוך יותר ביום ועל כן פחות נדיר בזמן), בכל מקרה זה פחות רומנטי בעיניי כשצריך לצפות בו עם מעיל פוך.

עוד מספר שעות נגיע לשטוקהולם, שם, על פי התחזית כרגע, מים אמורים לקפוא בלילה. אבל הי מה זה משנה כשמסביב כולן שוודיות?

עוד תמונות מקופנהגן, שזוכה ללא ספק בתואר העיר בעלת התמרורים המגוונים ביותר:

"אופניים לפני הכל"