Saved by the ball

Post date: Nov 04, 2010 12:8:31 AM

התיישבתי בסיטרואן סי-3 החמודה שקיבלתי מפקידת הקבלה של הרץ-ליסבון והקשתי בGPS אות אחרי אות את שם העיר Lagos, יעדי לאותו היום. אחרי חישוב שארך מספר שניות התבקשתי לפנות ימינה בעוד מאה מטר ואז להמשיך ישר 4,200 ק"מ. אז נזכרתי, שבנוסף להיותה עיר קטנה בדרום פורטוגל, Lagos זו גם עיר הבירה של ניגריה. לא לשם אני רוצה להגיע, אם כי תאמינו או לא, לאגוש הפורטוגזית, במרחק של כ-200 ק"מ נסיעה מליסבון, היא די על הדרך ללאגוס הניגרית.

נסיעה חלקה ונעימה עם מוזיקה מהנה של רעש סטטי בין נופים מאוד ארץ ישראלים ומגבלת מהירות מאוד איטלקית והגעתי לרצועת החוף הדרומית של פורטוגל, עוד חצי שעה ומצאתי את עצמי בתוך סמטאות העיר העתיקה של לאגוש שמזכירה מאוד את כרם התימנים רק בשיפועים של 45 מעלות בין סימטה לסימטה ובמקום חומוסיות יש פאבים. זה המקום שבו הGPS  התחיל להתחרפן ולנסות להכריח אותי לעבור דרך שלטי "אין כניסה", מדרכות וחניות של בתים. אחרי שיטוט קצר במהלכו עברתי לפחות שלוש פעמים תמרורי אין כניסה עם אזהרה שרק לתושבי העיר העתיקה מותר להיכנס עם רכב לאיזור, החלטתי שאני יוצא מהמתחם המבלבל הזה וחונה בחניון שמחוצה לו.

את דלת האכסניה פתח בחור מסטול אך חביב בשם ג'יימי, הוא בדיוק ישב וכתב לי מייל חזרה לשאלתי מלפני יומיים לגבי חנייה באיזור האכסנייה. מאוחר יותר כשפתחתי את המייל שלי ראיתי שהוא בכל זאת השיב לי במייל בו הוא מקווה שהסתדרתי ושזה לא מאוחר מדי, הוא כתב את זה בעודי יושב לידו! אחת הבעיות עם ג'יימי זה שאחוז הצלחת הבנת הדיבור שלו אצלי עומד על כ-20%. אני מבין אחת מכל חמש מילים שהוא אומר וביחד עם דיבור לקוני למדי יוצא שאני צריך להתרכז ממש חזק כדי להצליח להבין אותו. יחד איתו עובדת בחורה שנדמה לי שקוראים לה איימי שסיפרה לי שכמה מחבריה הטובים ביותר, אותם הכירה בעבודה בעגלות מכירה בניו יורק, הם ישראלים ושאני הישראלי הראשון שיצא לה אי פעם לפגוש בלאגוש.

בפעם הראשונה בטיול הזמנתי חדר פרטי. כלומר הוא חדר של שלישיה, אבל סגרתי אותו לעצמי וכך הבטחתי לעצמי ניהול לו"ז נוח לימים הקרובים. כשיצאתי מהחדר לכיוון ארוחת ערב הבחנתי בבחורה חביבה שישבה בקבלה מול הלפטופ ובהתה במה שהיה נראה כמו סרט רע. שאלתי אותה אם היא עובדת פה והיא ענתה שלא. דיברנו קצת ולבסוף שאלתי אותה אם היא מכירה מקומות טובים לצאת אליהם אז היא ענתה שהיא מכירה את העיר ממש טוב ואם אני רוצה היא תשמח לקחת אותי לכמה מקומות מאוחר יותר. התברר שקוראים לה מאיה, שהיא בת 24, וקבענו להיפגש בעשר בלילה בפתח האכסניה לספק דייט ספק פאב קרול זוגי.

למאיה יש תכונה אחד ואחת בלבד שעומדת לזכותה והיא היופי שלה. בכל שאר המדדים, בעיקר המוחיים, היא על סף הפיגור. הרבה זמן שלא נתקלתי במישהו כל כך טיפש. היא הזכירה לי את הדמות של מלודי סלסטין מהסרט What ever works.  כשאמרתי לה שאני מישראל היא הנידה את כתפייה במן תנועת ביטול, כאילו הדבר לא אומר לה הרבה ואמרה "לא ממש שמעתי על המקום הזה אי פעם". "מה, לא שמעת מעולם את השמות תל אביב או ירושלים?" שאלתי. "העיר היחידה שאני מכירה שם זו איסטנבול" היא ענתה לי בביטחון.

היה לה מבטא שכמוהו לא שמעתי אף פעם וכשאמרתי לה את זה תוך כדי שאני שואל למעשה מאיפה היא בעולם, היא השיבה שהיא קנדית אבל שמאז ומעולם היא מדברת רק צרפתית שכן היא מקיובק ולמעשה למדה אנגלית במקרה לפני שנתיים (זה עיצבן אותה שאמרתי קיובק ולא קבק, כפי שזה נאמר בהגייה הצרפתית המטומטמת). היתי בהלם, איך מישהו שגר בקנדה יכול שלא לדעת אנגלית בכלל ומה זה אומר ללמוד שפה במקרה? בקיצור, הבחורה שלמרות שנולדה וגדלה בקנדה, לומדת כבר שלוש שנים בבודפשט ומטיילת קבוע בפורטוגל וספרד במשך חודשים רבים בשנה, היא לא אחרת מאשר צרפתייה ארורה. למעשה כשאני חושב על זה היא הבחורה הכי צרפתייה שיצא לי לפגוש מעולם, וזה מדהים בהתחשב בכך שכף רגלה מעולם לא דרכה על אדמת צרפת.

עברנו בין שלושה ברים שונים, מתוך האלף שיש פה בעיר, ועשה רושם שכולם מכירים אותה ובאופן קצת מחשיד. מאוד מהר התברר מסיפורי הסובבים אותנו, ומשנפתחה בפני גם מסיפוריה שלה, שהיא לא אחרת מאשר שוטת/זונת הכפר. יש לה איזה חבר בובה שבכלל גר באנגליה איתו היא מתראה אחת לכמה שנים אבל כל יום היא דואגת למצוא איזה גבר אחר כתחליף.

זה היה בשירותים באחד הברים. משהו שהיתי מצפה לראות ברוסיה ולא בפורטוגל

כששאלתי אותה מה היא עשתה בליל כל הקדושים היא אמרה לי שהתחפשה לגיבורת על. "ומה היה הכוח שלך" שאלתי אותה. "היתי Super Sexy Woman ולבשתי כולי טייצ עם תחתונים וחזייה סקסיות מעל". בשלב זה דרך אגב היא בדיוק הדליקה את הסיגריה העשירית שלה לאותה שעה ומזל שהיא היתה על אנטיביוטיקה (אלוהים יודע למה, היא בטח לוקחת את זה נגד איידס) אחרת היא היתה גם שותה בקצב שלי. אני שתיתי ג'ין טוניק בקצב של אחד לעשר דקות ואחרי שבעה כאלו, מבלי שהשפיעו עלי כהוא זה (מזרח אירופה חישלה אותי), פחדתי שאני עלול לקבל הרעלת כינין (החומר שיש במי טוניק), אז הפסקתי.  למרות שמדובר היה בבחורה מושכת מאוד, לא יכולתי לסבול את הטמטום שלה, וכמה שהיתה מטומטמת ככה היא אהבה לדבר. אני לא מאמין שהיא מסיימת תואר ראשון בשקר כלשהו בבודפשט ובטוחה כבר שהיא הולכת למסלול ישיר לדוקטורט. אם אני אגלה יום אחד שהתולעת הזו היא בעלת תואר דוקטור, לא משנה באיזה תחום, אני נשבע שאני זורק את התואר שלי לפח. דבר אחד טוב כן יצא מהמפגש איתה וזה שהיא המליצה לי על מסעדה תאילנדית שאחרת בחיים לא היתי מוצא. בערב המחרת זה היה היעד שלי.

אך לפני זה, יום המחרת הוקדש לסיבה העיקרית שבגללה אני פה. אז מה באמת הביא אותי ללאגוש? אם כן, למרות שמדובר בעיירת נופש מן הסרטים, עם חופי חול פראיים, אינספור מקומות בילוי, שמש חייכנית וגן עדן לכל ספורט ימי החל מגלישת גלים וכלה בצלילה, אף אחד מאלה לא היה העצם שמשכה אותי לכאן. אני הגעתי הנה בגלל הבן אדם הזה: 

שחי פה ובסביבת לאגוש רוב שנות חייו, ואני לא חושב שתמצאו הרבה מקומות בעולם בהם פסל מחזיק את מה שהוא מחזיק ביד. זה נקרא קוודרנט וזה אמצעי ניווט עתיק שאני ממש לא הולך לספר עליו. הבן אדם לעומת זאת, הוא הנריקה הספן (או הנסיך הנריקה, שכן היה בנו של ג'ואן מלך פורטוגל במאה ה-15) והוא אחראי כמעט באופן אישי להפיכת פורטוגל למעצמה ימית הודות לאקדמיה הלא רישמית למדעי הניווט והשיט שהקים בסאגרש ובהפיכת לאגוש לנמל הבית לכל מסעות הגילוי הגדולים. בנוסף הוא אבי ספינת הקארבלה, ספינה קטנה וזריזה שאיפשרה מסעות ארוכים עם יכולות תמרון ועמידות יוצאים מן הכלל (עם כאלה ספינות הגיע קולומבוס לאמריקה). הנריקה דאג לגשר על פערי ניווט שתקעו את כולם בעת ההיא, כמו מיפוי שמי חצי הכדור הדרומי ומיפוי מדוייק ומקיף של חופי אפריקה והודו (ע"י משלחות רגליות שיצאו לשם) ואולי יותר חשוב מהכל הוא הזרים כספים כיד המלך לתוך התחום.

בקיצור לאגוש היתה בסיס האם ממנו הכל התחיל ובו הכל הסתיים. וכיאה לכך שוק העבדים הראשון בעולם הוקדם פה בעיר (אם תהיתם, הוא כבר לא פעיל היום) ומראות כמו התמונה הזו אינם מחזה חריג באיזור:  

שוק העבדים. לפני שלוש מאות שנה שלטים כמו "שני כושים במחיר אחד" היו מקובלים כאן לחלוטין

למעשה אין הרבה מה לראות בלאגוש בהקשר הזה, אני פשוט נהנה מללכת למקום שיודע להעריך את ההיסטוריה שלו ואת הדברים החשובים שקרו בו וגם מוכר בערב בירה ביורו אחד בלבד. כמו שבקטמנדו כל מסעדה או חנות נקראת על שם הר או מטפס או יאק, כך כאן שמות מסעדות כמו הנריקה, קארבלה ובוג'דור הם מראה שכיח למדי. (בוג'דור זו כף ושרטון בצפון מערב אפריקה שבמשך מאות שנים האמינו שאיננה עבירה ימית. זה היה נכון עד שיום גשום אחד ב1434 בחור עם יותר מזל משכל בשם ג'ין אינס עבר אותה וגם חזר לספר על זה).

לאגוש בשקיעה

אני כבר פה ומסביב ללאגוש יש דווקא הרבה מה לראות, לכן אחרי ארוחת צהרים במסעדה סינית בה אכלתי משהו שהם קראו לו עוף אבל אני בספק שהיה לו אי פעם קשר למשפחת העופות, יצאתי  לישוב אוטנטי קטן בשם סאגרש שנמצא רק כמעט בקודקודה הדרום מערבי של אירופה, מרחק חצי שעה נסיעה מלאגוש. זה ישוב פצפון שיושב על רמה הנשברת בצוקי ענק אל תוך האוקיינוס האטלנטי. באחד מקודקודי האבן נבנתה מצודה עוד בתקופה המורית והנריקה הספן קבע שם באמצע המאה ה-15 את מקום מושבו. האלמנט העיקרי שמאפיין את המקום זו רוח נוראית שבמשך אלפי שנים ועד לפחות לאתמול, עת עזבתי את המקום, נושבת ללא הפסקה. למעשה במשך שנים ועד שהנריקה פתר את בעיית התנועה ברוח נגדית, הרוח המערבית האימתנית הזו לא איפשרה לפורטוגזים לצאת אפילו לא מייל אחד אל תוך האוקיינוס.

המצודה, היושבת ממש על קצה לשון היבשה מעל האוקינוס, כפי שנראית מהיציאה מסאגרש

קייפ סנט וינסנט כפי שנראה מהמצודה של סאגרש

אם הוא לא היה מתכופף ומטה אותה החכה לא היתה מגיעה עד למים

פעם היה שווה לשרת בתותחנים

הנריקה קבע שושנת רוחות ענקית במרכז המתחם. זה הדבר היחידי ששרד את רעידת האדמה הגדולה.

משם המשכתי מספר קילומטרים מערבה והגעתי לקייפ סנט וינסנט שהיא, על אף שההגדרה האבסולוטית טיפה בעייתית, קודקודה הדרום מערבי של אירופה. (כשמתסכלים במפה זה דווקא ממש בולט לעין). ובנקודה זו הקים הנריקה את אחד המגדלורים המפורסמים בעולם שאלמלא אותה רעידת אדמה של 1755, היתי גם יכול לראות אותו ולא את זה שנבנה מאוחר יותר בסוף המאה ה-18.

המגדלור

זו קארבלה. מהמוזיאון שבקייפ וינסנט

יש בקייפ סנט וינסנט זן מכוער במיוחד של כלבים. הם נראים כמו הכלאה של כבשה ועכבר ששמו אותו במכונת כביסה על התוכנית הלא נכונה.

כשקולמבוס היה בן 24, אוניית המלחמה עליה שירת שהיתה בדרכה לאנגליה הותקפה על ידי פיראטים בקרבת קייפ סנט וינסנט, במהלך הקרב ניזוקה האנייה וטבעה. בצירוף מקרים היסטורי שחה קולומבוס הפצוע 10 ק"מ ישר לחוף שמתחת לכף וינסנט והישר לחיקה של האקדמיה לניווט של הנריקה הספן שלמעשה לקחה אותו תחת חסותה ולימדה אותו את נפלאות הניווט הימי. לא ברור כמה זמן שהה קולמבוס באזור אך אין ספק שלתקופה זו היתה השפעה אדירה על יכולתו להגיע לאותו הישג מפורסם של חציית האוקינוס האטלנטי כ15 שנה מאוחר יותר.

תחשבו על קולמבוס ששחה פצוע 10 ק"מ ואז הגיע לחרא הזה. כבר היה עדיף לו לשחות לאמריקה.

אם אי פעם תבקרו בפורטוגל אני ממליץ בחום לקחת רכב ולנסוע לכל אורך רצועת החוף מליסבון דרומה דרך סאגרש ועד לאגוש. עזבו מגלי ארצות והיסטוריה, בין הצוקים מסתתרים חופים בתוליים מהממים, כך שאפשר להנות גם זה.

חזרתי בשעת ערב מוקדמת ומיד יצאתי לארוחה במסעדה התאילנדית הידועה. מאיה אולי קצת איטית, אבל מסתבר שבפאד-תאי היא מבינה. אחד הפאד-תאים הטובים שיצא לי לאכול. המלצר במקום התברר להיות אנגלי בשם אלן שכבר 24 שנה חי בפורטוגל, כשסיפרתי לו על תוכניותי להמשך הכוללות מעבר בגיברלטר, הבעת פניו הפכה לקודרת והוא אמר לי בטון נמוך "הזהר מהקופים". שמעתי כבר על מעלליהם של קופי גיברלטר, היחידים שמסתובבים חופשי על אדמת אירופה, ועל התנהגותם האלימה לעיתים. אלן סיפר לי שכשהיה בן תשע ביקר שם עם ההורים שלו וכשהתקרב לאחד הקופים עם חתיכת שוקולד אותה רצה לתת לו קפץ לו הקוף על הראש, השתין עליו, תפס את חתיכת השוקולד וברח. מאז יש לו סיוטים על קופים והוא מת לתפוס את הקוף הזה ולהכניס לו אגרוף לפנים.

כשיצאתי מהמסעדה שאלתי את אלן אם אני אראה אותו מאוחר יותר באחד הברים והוא אמר שב22:00 הוא משתתף בטורניר פול בבר שלושת הקופים, המנצח לוקח 40 יורו. הוא שאל אותי אם אני משחק פול, שיקרתי ואמרתי לו שקצת אבל אני בכל זאת ארשם. לא אמרתי לו שאני משחק פול יותר משאני ישן ושאני נרשם כי כרגע זו הדרך היחידה שלי להשיג כסף עד למחר בבוקר.

הא כן, כסף. אם קראתם את הפוסט האחרון הבנתם שנקלעתי לבעיה כספית מסויימת. אז רק אספר שבאכסנייה בליסבון קרה לי נס והמנהל הסכים לגהץ לי את הכרטיס אשראי מבלי שאצטרך להקיש את הקוד הסודי (אותו אני לא זוכר) בסכום של 100 יורו. ברגע יציאתי מהמסעדה התאילנדית (למון גראס שמה) מתוך המאה יורו נשארו בכיסי עשרה בלבד והבטחה מפקיד הבנק בארץ שמחר בבוקר הכרטיס שלי חוזר לפעול כרגיל. אני אף לא סומך על מה שפקידי בנק אומרים ועל כן הטורניר שנחת עלי משום מקום עשוי היה להיות מקור הכסף היחידי שלי ליממה הקרובה.

נרשמתי לטורניר שאמור היה להתחיל בעשר והופעתי במקום בתשע ורבע לראות מי האנשים מולם אצטרך לשחק.  מהר מאוד הבנתי שיש לי שני יתרונות בולטים על פני השאר, הראשון הוא שכולם חוץ ממני התאמנו תוך כדי שהם שותים עוד ועוד בירות, וכידוע אם שותים לא נוהגים לשחק פול. והשני, אני פשוט משחק יותר טוב מהם.

אין מה להיכנס לפרטי הטורניר. השולחן היה מחורבן, המקל היה מחורבן והחוקים שלהם היו מחורבנים (הם המציאו חוקים מטופשים למשחק הזה ששונים מכל מה שאני הכרתי וזה כמעט עלה לי בהפסד במשחק המכריע. רבתי איזה עשר דקות עם המנהל במקום ולבסוף עשינו משחק חוזר) ניצחתי 4 משחקים בכל שלב עד הגמר, מול שלושה מקומיים ובריטי אחד שהיה היחיד שעלול היה לסכן את ארוחת הבוקר שלי למחר. לקחתי את 40 היורו והסתלקתי משם. זה היה כל כך מהיר ואינטנסיבי שכשיצאתי משם קלטתי שכל הזמן הזה היתה לי מצלמה בכיס וברוב טמטומי לא עשיתי ולו תמונה אחת להנצחת האירוע המדהים הזה. אני שוקל לחזור ללאגוש רק כדי לשחזר את המאורע. בכל מקרה, המקום היה בר אוסטרלי ואיך שניכנסתי אליו קלטתי את הפק"ל הזה איתו אוסטרלי טיפוסי מסתובב כמו שרופא הולך עם סטטוסקופ.

אז אמנם זה היה נחמד אבל 40 יורו במצבי עדיין היו בגדר כוסות רוח למת, על כן, בבוקר שלמחרת התיצבתי בכספומט בגאווה רק כדי לגלות שהמכשיר עדין חושב שהכרטיס שלי אינולידו.

כל תוכניותי להיום נגוזו. התכוונתי לצאת לנסיעה ארוכה לקאדיס, אך היות והיתי אמור לתדלק בדרך וכסף לא ממש היה לי לטובת העניין, החלטתי שעדיף שאשאר עד שהבעיה תיפתר.

אז הכרטיס עדין לא עובד, אך הודות להורים שלי ולווסטרן יוניון קיבלתי אוויר לנשימה עד יעבור זעם בחברת האשראי.

אז כמו שניתן להבין, את רוב היום ביזבזתי על השטות הזו ואת שאר הזמן בסיור נוסף בעיר ובכתיבה.

מזג האוויר פה מדהים, שמים בהירים ועשרים ומשהו מעלות נעימות. מחר אני עוזב את פורטוגל לטובת דרום ספרד, שם אמשיך במסעותי אחרי מגלי ארצות נועזים וקופי גיברלטר משתינים.

Me voy a España!

האכסניה בה אני שוהה בינונית למדי

-<למעבר לפוסט הבא>-