Remember remember the 1st of November

Post date: Nov 02, 2010 5:48:53 PM

אני יושב באכסניית Stumble Inn בקצה הדרומי של פורטוגל בעיר בשם לאגוש וכיאה להרגלי מהתקופה האחרונה, בה אני חווה אס"ק בלוג קל שמונע ממני להתיישב ולכתוב, זה הזמן לספר על ישוב אחד קודם. והפעם - ליסבון.

ליסבון

הגעתי לליסבון לפני חמישה ימים ונחתתי אל תוך אווירה שכבר יותר מחודש היתה זרה עבורי - שמש חמימה, עצי דקל וחופי ים. מה שאיפשר לי, אחרי חיטוט עמוק עמוק בתיק, לשים על עצמי בגדים קצרים, משקפי שמש וחיוך.

עץ דקל

באכסניה קיבל את פני גִי הברזילאי. כן זה השם שלו, עם חיריק. הדבר הראשון שהיה לו להגיד לי אחרי שכל אחד הציג את עצמו זה שיש לי שם מוזר. בחור מצחיק. יחד איתו עובדת באכסנייה איימי הבריטית שהפתיעה אותי כשסיפרה לי שטיילה בישראל עם המשפחה של האקס היהודי שלה. כשאמרתי לה "נכון היה אדיר?" היא ענתה "החלק עם המשפחה, לא. החלק של ישראל, לגמרי!" בנוסף אליהם יש איזה עובד שבא והולך בשם ג'וא(ן); אני פשוט לא מצליח להבין אם הוגים את את הנ' או לא, זו בעיה פורטוגזית ידועה שגם כוללת את ליסבון עצמה (ליסבוא?) ונראה שכל תפקידו באכסנייה זה להיות נחמד. הוא לא עושה כלום חוץ מלעבור ליד אנשים ולהשרות עליהם אווירת נחמדות.

האכסנייה,  ששמה Backpackers House, ממש התאימה לי שכן אני נושא תיק על גבי והיתי צריך בית לימים הקרובים. עשיתי טעות ולמרות שיכולתי להזמין ארבעה ימים באכסניה המעולה הזו, הזמנתי רק יומיים וכשהגעתי הם כבר היו מלאים ליומיים האחרונים.

בכל מקרה, היומיים הראשונים שלי עברו בערך ככה -

ישיבה בחדר הטלוויזיה, תחילה עם צמד אמריקאיות ואחר כך עם צמד אוסטרליות איתן צפיתי בחצי עונה של סיינפלד ואז חצי עונה של Family guy בהתאמה. המשותף לכל הבחורות האלה, מלבד שהיו פצצות, זה שלעולם לא אצליח לזכור איך קוראים להן. הבעייה המוחית הזו שיש לי שגורמת לי לשכוח שם של בן אדם ברגע שהוא מציג את עצמו עולה לי בימים האחרונים בהרבה מבוכה והתפתלויות חברתיות; באחת הפעמים נאלצי בלי קשר לכלום לשאול את אחת האוסטרליות איך היא מאייתת את השם שלה, זה הצחיק אותה אבל זה עבד. חמש דקות אחרי כבר לא זכרתי אותו. לעזאזל!

בין לבין, כל אחד סיפר על איך הוא אכל באותו היום אוכל יותר גרוע מחברו וכמה שהמטבח המקומי מאכזב. תרומתי לשיחה היתה שאכלתי בשעת צהרים מאוחרת (קשה למצוא פה אוכל בשעות בין ערבים שכן הם לוקחים מן סייסטה בין שלוש לשבע בערב, רק אסור לקרוא לזה סייסטה כי זה מעצבן אותם) מן סטייק בסגנון פורטוגזי קלאסי, שבעיניי ראוי יותר להיקרא סטייק בסגנון מקולקל קלאסי.

עוד הספקתי ביום ראשון לעשות סיבוב קצר בעיר אשר בדומה לסאן פרנסיסקו, כנראה תוכננה על ידי אדם שמעולם לא קיבל מפה טופוגרפית של השטח, שכן שיפועי הרחובות כאן פשוט לא הגיוניים. לי זה לא הפריע היות ואני חובב שיפועים, וביחד עם בתי אבן צפופים וסמטאות קטנטנות זכיתי לשיטוט עירוני משובח, אם כי במידה מסויימת התאכזבתי מדלות מסויימת בפאר המבנים; ציפיתי למשהו יותר גרנדיוזי ממקום שהיה עד לפני מאתים וחמישים שנה בירתה של אימפריה כלל עולמית כה אדירה.

שער הכניסה לעיר, שנייה אחרי זה נחשו מה קרה? נכון, ירד גשם.

בערב זכינו לארוחת נקניק שרוף שהכין ג'ואן הפורטוגזי האדיב, אשר לא אהב את העובדה שאני עובד על הלפטופ כל הזמן וסיפר לי שבדרום המדינה נהוג לקום בבוקר לעבודה ולשאול "רגע, העבודה הזו באמת כל כך קריטית?" ואז להמשיך לישון עוד כמה שעות. באופן כללי המנטרה הפורטוגזית היא למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים.

את יומי השני בעיר אפשר לתאר בקצרה על ידי – גשם בלתי פוסק ואז נפילה כוללת של מערכת החשמל בעיר. כיף.

היות ובכל זאת היתי צריך לאכול, החלטתי שאם יש ספק לגבי טיב האוכל המקומי אין ברירה אלא לפנות למטבח האסייתי שרק לעיתים נדירות מפשל ועל כן התיישבתי במסעדה הודית שאכן התבררה להיות טובה מאוד. יום אחרי זה, ניסיתי מסעדה הודית שכנה שם התברר שהחוויה ההודית ממשיכה איתך גם אחרי המסעדה ועד השירותים.

ואם בדברים אסייתים עסקינן, אני חייב לציין את הפתעתי מכמות התיירים האסייתים שיש באכסניה. יפנים, סינים ואפילו תאילנדי אחד. הם ממש מצחיקים, כשאתה שואל אותם לשמם הם עונים באנגלית מצחיקה "יש לי שם אבל אתה יכול פשוט לקרוא לי ג'ון" או משהו בסגנון (פול, ג'ים, שון וכו'). בצהרי אותו היום, ישבתי ועבדתי על הלפטופ כשלפתע נעמד לידי אורח חדש שהתברר להיות תאילנדי שאמר שאני יכול לקרוא לו "בום", כמו הרעש שעושה פצצה. תוך כדי שאנחנו מדברים הוא פתח לפתע את עינייו בבהלה והתחיל לגמגם בעודו בוהה במקלדת של הלפטופ שלי. זה היה נראה לי קצת קריפי עד שנזכרתי שהלפטופ שלי נקנה בתאילנד והמקלדת שלו מתהדרת באותיות תאילנדיות בנוסף לאלו הלטיניות. לקח לי זמן לשכנע אותו שאני לא באמת יודע תאילנדית ושפשוט השארתי את הלפטופ כמו שהוא כי אין לי צורך במקשים בעברית מה גם שאני אוהב להתבונן בתאילנדית כי זה גורם לי להרגיש בתאילנד וזו תמיד תחושה נעימה.

את היום השלישי שלי אפשר לתאר בתמצות כגשם זלעפות בלתי פוסק, אך הפעם בלי נפילת החשמל. כמו כן, במלהכו עברתי לאכסנייתי החדשה – The poets House. מקום אדיר, טיפה יותר טוב מהמקום הקודם, אך לצערי פעילות חברתית היא הצד החלש שלו. מלבד ארוחות ערב ממש לא טעימות שטבחית מקומית חייכנית מכינה עבורם, בהן כל באי המקום יושבים יחדיו ומשקרים בנימוס כשהטבחית שואלת אם היה טעים (והיא שואלת את זה כל הזמן על כל דבר), אין פעילויות של ממש ודיירי המקום היו די כבדים ולא נענו להצעותי לצאת ולבלות.

בערב של אותו היום הצטרפתי לפאב קרול של האכסניה הקודמת אשר הסיכמה לקבל אותי בתנאי שאבוא לבד. עשיתי מעשה בעל פוטנציאל הרסני והגעתי לפאב קרול שאני כבר די שיכור. אני יכול להגיד עכשיו שחוץ ממקדונלד בשלוש בבוקר, זה לא גרם שום נזק ממשי. באותו הערב הכרתי ים של אנשים אדירים מרחבי העולם, את אנטצ'ה הגרמניה האינטליגנטית, מייגן הקנדית הנמרצת, קורת'ני חברתה המגניבה מנוביה סקוטיה, ואת לארה הקנדית שהתבררה להיות צ'רקסית ושמה שהכי שונאת בעולם זה מוסלמים, בצורה שקשה לתאר. עברנו שלושה פאבים שונים ולמרות שנהנתי אני חייב לציין שהיה משהו שלא יכולתי להתחבר אליו באווירה שם. המקומות מאוד קטנים ומנגנים שילוב של מוזיקה מקומית/לטינית ומוזיקה מערבית מוזרה. אני לא אשפוט את על עולם הבילויים של ליסבון על בסיס זה, אבל לפחות מה שאני ראיתי לא מגיע לקרסוליים של רוב המקומות במזרח אירופה.

מייגן וקורת'ני

אנטג'ה 

יום המחרת, יומי הרביעי בעיר, עשה רושם כיום שיאפשר לי סוף סוף ללכת למוזיאון הימי שחשקתי לבקר בו ובשאר חלקי העיר שעד כה טעמתי רק שבריר ממנה. יצאתי עם חולצה קצרה וללא מטריה למה שנראה היה מחלון חדרי כיום שמש חביב. היום החביב, הפך במהרה ליום הליכה אינסופית ומייאשת בה אני מזגזג בין מונסונים ומכות שמש כאילו כל עשר דקות מחליפים החורף והקיץ מקומות. כעבור שעה של ספיגת מים, קיפאון, הפשרה, התייבשות, הזעה וחוזר חלילה, החלטתי שנמאס לי והמוזיאון יאלץ לחכות לפעם אחרת. עשיתי דיטור ועברתי בין כמה שכונות ציוריות וכנסיות חזרה לאכסנייה.

שיפוע

שיפוע

שיפוע

שיפוע ואז עוד שיפוע

חבל שלא יורד פה שלג. יכלה להיות אחלה אתר סקי העיר הזאת.

גשר. לא בשיפוע.

ישו

באותו שלב גם הבנתי שנקלעתי לבעייה מסויימת, היות ובכיסי נשארו 20 יורו וכשהגעתי לכספומט התברר לי לפתע שהדבר היחיד שכרטיס האשראי שלי יודע לעשות זה לגרום למסך הכספומט להודיע -  Cartão Invalido. אמא'שך אינולידו!

בדיוק למקרים כאלו אני נושא איתי כרטיס אשראי נוסף, רק שאז התברר לי שאני לא באמת זוכר את הקוד הסודי שלו. אז מה עשיתי? הסיפור ארוך ומלבד שהוא העסיק אותי במשך שעות על קו הסקייפ עם כל מיני נותני שירות מעצבנים בארץ, הכי מבאס שהוא סתם את הגולל על תוכניות ליל כל הקדושים שהיו לי לאותו הלילה. ועל כן לא אוכל לספר לכם על מסיבת התחפושות המטורפת שהיתי בה. כי לא היתי בה. תוך כדי שאני כותב שורות אלו עדיין לא נפתרה סופית בעיית האשראי, ועל איך בכל זאת הצלחתי להגיע עד הלום עם 20 יורו, אספר כבר בפוסט הבא. (אם אני לא מוציא עוד פוסט בתוך שלושה ימים, חפשו אותי היכן שהוא בדרום פורטוגל לאורך הכבישים מחפש אוכל עבורי ועבור המכונית ששכרתי)

לקח לי זמן לקלוט שזו אולי אחת התמונות הכי יפות שצילמתי בטיול

פורטוגל זה היעד הראשון בטיול בו בתקווה ישתנה המינון של מסיבות ובילוים ביחס לסיורי עיר וביקור אתרים ומוזיאונים. אז כרגע עוד לא הגעתי למצב הרצוי, אך אני בכיוון. בכל מקרה, הגעה לפורטוגל מבחינתי היא בגדר הגשמת חלום ישן שקשור לסטייה שיש לי בתחום ההיסטוריה הימית ומגלי ארצות. מאז ומעולם היתי מרותק לסיפורי מגלי הארצות ובעיקר לאלו הקשורים לספנות ומסעות ימיים. כולם מכירים את קולומבוס (שהיה דרך אגב איטלקי שחי רוב שנותיו בפורטוגל ובכלל לא היה ספרדי), ואולי חלקכם שמע על ואשקו דה גמא הפורטוגזי שהיה הראשון להגיע להודו מסביב לאפריקה. אך כנראה שמעולם לא שמעתם על ברטולומיאו דיאש, חואן סבסטיאן דקנו, הנריקה הספן וג'יל אינס ועוד רבים וטובים שכולם היו פורטוגזים (מלבד חואן סבסטיאן שהיה ספרדי, אך אי אפשר להשמיט אותו מהרשימה, ואם אתם שואלים למה, זה בגלל שהוא היה הראשון להקיף את העולם). אני יכול לכתוב אלפי מילים על האנשים האלה ועל פועלם, אך אני עלול בכך לאבד את מעט האנשים שעדין קוראים את הבלוג שלי, שהם לא אמא שלי, ועל כן אוותר על זה הפעם ורק אכניס הערות לימודיות בתחום תוך כדי שאספר על מקומות בהם אבקר בהמשך.

מה שכן, עיון קצר בהיסטוריה של פורטוגל יביא את הקורא כמעט מיד לפרט היחידי שבאמת צריך לדעת – בראשון בנובמבר, יום ליל כל הקדושים, שנת 1755, בדיוק 255 שנה מהיום, פקדה את המדינה רעידת האדמה החזקה ביותר שידע העולם המערבי עד אז ולמעשה גם עד ימינו ובכלל כנראה שמעולם לא תועדה תופעת טבע בסדר גודל כזה בעת המודרנית של העולם המערבי. עם עוצמה של 9 בסולם ריכטר ומוקד במרחק של פחות מ200 ק"מ מליסבון זכו תושביה העליזים אך המכוערים לקריסה טוטאלית של כל המבנים בעיר כמו גם בכל חלקה הדרומי של המדינה בתוך פחות מחמש דקות, לאחר עוד מספר דקות התווספו למסיבה שלושה גלי צונאמי שעלו במעלה הנהר הטג'ו עד אל מעבר לעיר ועל פי עדויות מהתקופה הגל האדיר ששטף את העיר (שהיה ככל הנראה בגובה של 20 מטר) הדביק גם את אלו שניסו להימלט בדהירה על סוסיהם. וכאילו שלא מספיק אומללו התושבים, מיד אחרי השקשוק וההרטבה הגיעה שריפה שכילתה את המעט שנשאר.

אחרי הויה דולורוזה הזו שעברה פורטוגל (הרעש דרך אגב הורגש בכל רחבי אירופה אך פורטוגל היחידה שניזוקה ממנו באופן משמעותי) הם נדרשו לבנות את כל העיר ובמובן מסויים אף את כל התרבות שלהם מחדש. הכל הוכחד ומניין ההרוגים עמד על כחמישים אלף איש (בערך 5% מהאוכלוסיה דאז, זה מטורף).

כך שאם אתם מבקרים בדרום פורטוגל, גם אם לעיתים הדברים נראים אחרת, אל תוטעו, אין בנין אחד שתאריך היצור שלו עומד על לפני הראשון בנובמבר 1755. זה קצת מבאס בהתחשב שעיקר הדברים שרציתי לראות במדינה קרו/נבנו/פעלו במאה החמש עשרה והשש עשרה ורובם ככולם בליסבון ודרומה.

מדהים כמה המאורע הזה לא מוכר ביחס לכמות ההשפעה שהיתה לו על ההיסטוריה. מסתבר שבגלל שזה קרה בדיוק בליל כל הקדושים, זה פגע קשה בכנסיה הקתולית וגרם לגל חילון שכמוהו לא נראה מעולם.

טוב אז כמו שכבר אמרתי בפתיחת הפוסט, אני בלאגוש, אליה הגעתי עם רכב ששכרתי בליסבון לשבוע הקרוב, אך אשאיר את תיאור הנסיעה לפוסט הבא כבר. מה שכן, אחרי ארבעה ימים בפורטוגל הבנתי פתאום למה הפוטוגזים היו יורדי ים כל כך מוצלחים -

הפורטוגזיות פשוט מכוערות, באמת, לא ראיתי כזו תופעה בחיים שלי. ובנוסף האוכל שלהם ממש מגעיל. כשאישתך נראית כמו הסוס שבאורווה, שבעצמו לא היה מוכן לגעת באוכל שהיא מכינה, אז מה זה בשבילך לאכול חבלי עור מטובלים במי ים ולא לראות נשים במשך חצי שנה? הי, זה אפילו נשמע אטרקטיבי.

ולסיום אצא בהודעה על חזרתי לארץ בעוד כשבוע וחצי. כשעד אז, לפחות על פי התכנון, הדברים יראו פחות או יותר כך:

מליסבון כאמור נסעתי ללאגוש, שם אשהה יומיים במהלכם אלך ל"שפיץ של אירופה" – סאגרש וקייפ סנט וינסנט, משם אמשיך לדרום ספרד, קאדיס, גיברלטר ומלאגה ובתקווה גם לנקודה הדרומית ביותר באירופה היבשתית – טאריפה. משם דרך סיביליה ואבורה אחזור לליסבון ואז אקח טיסה למדריד. במדריד יהיו לי בקושי יומיים ואז בעשירי לחודש אני עולה על טיסה למדינה קטנה שעדין לא החליטה אם היא מזרח אירופית או מערב אסייתית ושמה ישראל.

עד אז, אני מבטיח להמשיך לעדכן. רק תהיו מוכנים לסיפורים מלאי התלהבות על איך היתי בנקודה שממנה יצא "שם פורטוגזי לא ידוע" והיה הראשון לעבור "שם של אי אטלנטי לא ידוע" ואז עשה את זה שוב ומת. אלו הם חייו של מגלה הארצות. חבל שאין יותר ארצות לגלות. 

בואה נויטה!

נכנסתי רק כדי לברר בשביל סגל מה ישו עשה הפעם

פורטוגזים ארורים, אפילו בירה לא יודעים לעשות. 2 בסולם גולדסטאר.

 איזה סמים נותנים לילדים בבתי ספר שם?...

-<למעבר לפוסט הבא>-