בודפשט, עיר שאוחדה לה יחדיו.

Post date: Sep 22, 2010 2:41:16 AM

21/9/10            20:00

סיימתי בפעם שעברה בסצינת ההתעוררות המפנקת (היא מפנקת כי כללה שני דברים מעבר לצפוי מהתעוררות נורמלית - בחורה ועירום חלקי.)

קמנו ב8:30 בבוקר כדי להספיק לאכול ארוחת בוקר באכסניה ולהגיע לתחנת הרכבת לקנות כרטיס רכבת ליעדנו הבא – בודפשט, הונגריה. ירדנו לאיזור ארוחת הבוקר שם גילינו פירורי לחם ואיש מוזר שבהה במחשב. מסתבר שאין ארוחת בוקר באכסנייה, כלומר אתמול היה בה אבל זה היה אירוע מיוחד שלא יחזור עוד. בתחנת הרכבת לא מצאנו משהו שאפשר לקרוא לו ארוחת בוקר, אז קנינו רק מים לדרך וסמכנו על הבטחתה של מוכרת הכרטיסים לקיומו של אוכל על הרכבת.

ברכבת השתלטנו על קבינה שלמה על ששת כיסאותה, אני כתבתי בלפטופון שלי וסגל קרא בספרון שלו. בשלב מסויים הגיעה אמא סרבית עם שני ילדים ושאלה אם יש מקום פנוי אצלנו. אמרתי כן והיא נכנסה פנימה ברוח סערה וכשבאתי להזיז את התיק שלי היא תפסה אותו בידים שהיו פי 2 מסיביות משלי והטיחה אותו על המדף שמעל. כעבור כשעה הרכבת נעצרה (הרכבת נעצרה לאורך הדרך בכל מני מקומות, גם סתם בשדות נטושים נטולי תחנה) והאשה נעלמה יחד עם שני ילדיה. אין לי מושג איפה היא ירדה, תחנה לא היתה שם.

סגל החל להתלונן על רעב מסויים ונלחץ לאחר שסיור זריז ברכבת רמז שאין סימן למזון מאף סוג שהוא על הרכבת. העובדה שהנסיעה צפויה לארוך עוד כ-7 שעות, רק החמירה את המצב. שעה עברה ועוד שעה וסגל החל מאבד את שפיות דעתו. בשלב כלשהו שקלתי לעזוב את הקרון שכן חששתי באמת ובתמים שהוא עלול לנסות לאכול אותי.

משלא יכל לסבול יותר את הרעב ומשסירב להצעתי לאכול חתיכת לחם שמצאתי מתחת למושב שלי החליט סגל להפוך איזה שולחן ברכבת שעד כה כל עובד שלה החל מהכרטיסן וכלה בנהג נפנפו אותו בזלזול כל אימת שניסה לברר על אפשרויות השגת מזון בנסיעה. הוא אמר שאם לא ימצא פיתרון הוא פשוט יורד מהרכבת באחת העצירות הבאות וקונה סנדוויץ' ברציף. בשלב מסויים, הרכבת נעמדה וסגל נעלם מהקרון. עברו 10 דק' וסגל לא חזר, מה שכן הרכבת החלה לנסוע. ניסיתי לחשוב כמה זמן הוא יוכל לשרוד בהונגריה כשבכיסו 350 דינרים סרבים. ואז בדיוק הוא חזר עם חיוך על הפנים והכריז – "הנהג מסיע אותנו למסעדה!". מסתבר שהצליח לשכנע את הסדרנית ההונגריה לעצור לאכול משהו, או יותר נכון, כפי שהיא הבטיחה לו – "עצירה בביסטרו". נשמע מבטיח. כעבור כחצי שעה נוספת בה סגל היה קרוב לאכול לעצמו את הסוליה של הנעל אשר תובלה ערב קודם לכן בחרא של סוס, הרכבת נעצרה שוב, הסדרנית הופיעה בתא שלנו ואמרה "ביסטרו". היא לקחה את סגל יד ביד החוצה מהרכבת ושניהם נעלמו בתוך התחנה. כשחזר אחרי כ-10 דק', עם שלושה חטיפים בידו, סיפר לי שהובל לקיוסק עלוב בו בחר את שלושת החטיפים הללו. כששאל את המוכרת כמה זה, היא לקחה מחשבון ורשמה לו עליו 400. היות ועדין לא היה לנו כסף הונגרי, הוא שאל אותה כמה זה ביורו, אז היא רשמה 200. תוך כדי שאני מתפוצץ מצחוק סגל מספר לי שהוא פשוט שם לה שטר של 5 יורו על הדלפק וקיבל את זה-  ואז הוא הוציא ערימת מטבעות כבדים ומגעילים ששקלו יחד בערך כמו סגל ושעל אחד מהם, אני מוכן להישבע, היה ציור של אקוודוקט. ואז נזכרתי שערב קודם הוא סיפר לי שגם בהונגריה יש שימוש במטבע שונה מיורו והעיר הערה משונה שלהונגרים יש מן קטע כזה לעבוד על תיירים ולהחזיר להם עודף במטבעות רומיים ישנים. על אחד החטיפים היה רשום דרך אגב Best Before 2010.

אני מציג את מה שיהיה האוכל שלנו לנסיעה

אחרי ביקורת דרכונים שם שוב בדקו אם האינטרפול מחפש אחרינו והתברר שלא ועוד 3 שעות נסיעה, הגענו לתחנה המרכזית של בודפשט. עוד בנסיעה, כמות התיירים שהיו ברכבת רמזה שבודפשט, בשונה משני יעדנו האחרונים, צפויה להיות מרכז תיירותי הומה הרבה יותר.

החלפנו כסף (יחס המרה של 1:280 לטובת היורו יוצר מצב ששטרות של 10,000 פרוינט עושים הרבה פחות רושם מאיך שהם נשמעים וגרוע מכך – ריבוי מטבעות נוראי שרק מחמיר עקב גודלם ומשקלם הלא סביר (אני חושב שהם עשויים מטונגסטן). לקחנו מונית לאכסניית Paprika, עליה הומלץ לנו עוד בבלגרד. האכסנייה היא למעשה דירה בודפשטית אליה פשטו מספר אירים שהסבו אותה לחדרי דורמיטוריס ומסך פלסמה שמקרין בלופ את כל הפרקים של סיינפלד. ישב שם מישהו שלדעתי שכח באיזה עיר הוא נמצא שכן לפי הלבוש שלו הוא התיישב שם בקיץ ופשוט צפה ברצף בכל הפרקים מהראשון עד האחרון. התברר שהמקום בתפוסה מלאה, אז הופננו לאסניית בת שלהם 2 דקות הליכה מעבר לרחוב. המקום, שעד כמה שניסיתי לברר עדיין לא ברור לי מה שמו, הוא מן ורייאציה של אכסניית פפריקה רק עם אנשים אחרים. מקום ממש חי ותוסס, עם המון בריטים ואמריקאים שממש דואגים לעשות הפעלות לאורחים. התמקמנו ויצאנו לאכול במסעדה נחמדה בשם "מיקאדו". אכלתי מרק גולש, כיאה למוצאי הרבע הונגרי. היה מעולה. הזמנתי בירה מקומית בשם Dreher, אשר בסולם גולסטאר מקבלת – 12. היא היתה פשוט מדהימה.  

משם חזרנו למקלחת זריזה אחריה יצאנו למועדון בשם Morison's. המכיל 3 אולמות – ישיבה, קריוקי ורחבת ריקודים. 500 פרוינטים כניסה המקנים 3 קופונים לבירה. אני יכול להישבע שהדי ג'יי במקום פשוט גנב לי את האיפוד, התנגנו שם כל השירים שאני הכי אוהב בעולם. היה ממש כיף והתברר שזה אחד מהמקומות הפופולאריים על סטודנטים זרים, כך שהונגרים כמעט לא היו במקום. בכלל, בודפשט התגלתה כבירה הלא רישמית של סטודנטי אירופה אשר ע"פ איך שזה נראה ברחוב מאכלסים 30% מהעיר המדהימה הזו.

ב-4 בבוקר חזרתי להוסטל, לא לפני שעצרתי בסניף מקדונלדס מקומי, שם בפעם הראשונה בטיול הקדמתי תרופה למכה ושתיתי ליטר ספרייט ומק רויאל. סוף סוף אני לא אקום מיובש ורעב. בריאות לפני הכל.

התעוררנו בשעה 13:00 ובמשך חצי שעה נאבקתי בחיבור האינטרנט שסירב לאפשר לי לגלוש. להיות עם לפטופ בבודפשט ולחפש רשת זה קצת כמו להסתובב רעב במאפייה עם מחסום על פה. יש פה כל כך הרבה רשתות אך רובן חסומות. למעשה יש פה בעיר אינטרנט חינם לשעתיים לכל דורש. אלא אם אני הוא הדורש. לא יודע למה זה פשוט לא עובד לי.

לבסוף, כשסגל והרעב שלו לא יכלו לחיות יותר ביחד החלטתי שאני פשוט אקח את המחשב איתי לסיור היומי, ואעבוד על הפוסט תוך כדי ישיבה במקומות שונים. מזג האוויר נראה היה מושלם, ועל כן יצאנו להסתובבות בעיר לבושים מכנס קצר ונעלי אצבע. בשמש זה היה נעים ובצל זה היה קריר. יש פה איזה 20 מעלות הבדל בין שמש וצל.

האכסניה שלנו ממוקמת בלב פשט, מרחק 15 דקות הליכה אל הגשר המוביל אל בודה הגבעתית מצידה השני של הדנובה. סגל ואני יצאנו לכיוון כללי מערבה במטרה לעבור ליד כנסיית סנט איסטבן הגדולה ואז דרך הגשר אל בודה שם נעלה למצודה הגדולה שמשקיפה על פשט המישורית, שם גם אמור להיות המוזיאון ההיסטורי של העיר בו רציתי לבקר. הכנסייה היתה מרשימה כמו כל קתדרלה אירופאית אך  בעלת מראה יותר ידידותי ביחס לסגנון הגותי המאיים הנפוץ יותר במרכז אירופה. צבעה הלבן רק מוסיף לנחמדות שלה. האטרקציה המרכזית שמציעה הכנסייה הינה כף ידו הימנית של איזה מלך הונגרי מהמאה ה-11 שנחנט מיד אחרי מותו וכיום מוצגת באחת הקפלות הצדדיות. צריך לשלם 200 פרוינטים כדי שאיזה מנורה קטנה תדלק ותחשוף את דבלול העור שמונח שם. אם תשאלו אותי, לפני כמה שנים המנקה בטעות זרקה את הלכלוך הזה שלפני 1000 שנה היה חלק מגופו של המלך, וכאילתור מהיר שימנע את פיטוריה, היא דחפה בזרירזות לתא הזכוכית הקטן חתיכת נייר טואלט מלוכלכת שמאז כולם מצלמים אותה בגאווה.

עשינו מספר עצירות מנוחה בבתי קפה שונים עד שלבסוף הגענו למה שהיתה פעם מצודת המלך. נכנסנו למוזיאון ההיסטורי של בודפשט, שהוא מוזיאון העיר ההיסטורי המרתק ביותר שבו יצא לי לבקר אי פעם. מומלץ להגיע למוזיאון בשעה 17:00, כפי שסגל ואני עשינו, שעה לפני הסגירה אז המקום ריק מתיירים וגם הכרטיס עולה חצי מחיר. המויזאון קומפקטי ביותר ובשעה ניתן לכסות את עיקר הדברים המעניינים. מעבר לממצאי חפירות מבודפשט הקדומה, מציג המוזיאון איורים ותצלומים שונים המראים את התפתחותן של שתי הערים, בודה ופשט, טרם איחודם הבלתי נמנע. למעשה, לאורך השנים היו תקופות ארוכות בהן שתי הערים היו במאבק, לא ברור על מה, אולי על האם יש לקרוא להן בודפשט או שמא פשטבודה. בכל מקרה, הופתעתי לגלות שב1680 ומשהו אחרי שלטון תורכי של יותר מ150 שנה, התאחדו מדינות האזור ליצירת צבא מודרני שמנה יותר ממאה אלף איש, אשר לאחר מצור של 77 ימים הביס את הצבא העות'ומני והניס את תורכיה מאירופה אחת ולתמיד (זה ציטוט ממה שהיה כתוב בהסבר). להלן ההיילייטס מהמוזיאון:  

"כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת בבורג הזה!"

"אוקיי חבר'ה ממש מצחיק, תחזירו את הג'וינט"

אוקיי, בתמונה הבאה יש משהו שבעיניי ממש מוזר. נראה אם תנחשו... (שלחו לי מייל.. פרס לזוכה)

"אמא, תפסתי ילד!"  

(אף פעם לא חשבתי על זה, אבל מסתבר שלפני המצאת המצוף, ככה נהגו לשמור שילדים לא יטבעו בבריכה.. מצחיק הא?)

במהלך שיטוטנו בעיר נתקלנו שוב בתמרורים מצחיקים וגם בשני חברה שזממו לעשות בלון פרוג'קט בודפשטי. 

אני לא בטוח אם רק לזונות עם ילד מותר להיכנס..

"מיטה? ימינה."

בדרך חזרה הביגוד הקייצי שלנו, שבדוחק התאים לצהריים, החל לאבד מהאפקטיביות שלו נוכח השמש הנעלמת והטמפ' הצונחת (ביום היה כ-20 מעלות, בלילה יש כאן 9) וסגל החל לאבד תחושה בכל מני אברי קצה בגוף. התיישבנו בבית הקפה California Coffee Company הצופה על כנסיית סיינט איסטבן הגדולה והלבנה. סגל חזר לאכסנייה לשנת ערב קלה ואני יושב וכותב על כוס קפה אמריקנו, שפה, מסתבר, הינו חלק קבוע מתפריט המשקאות החמים.

בשונה מהערים בהן עברנו עד כה, בודפשט היא ללא ספק עיר אירופאית קלאסית. בגודל, בסדר והקידמה, באופי ובאווירה. (רק סגל מסרב לקבל את זה כי הנייר בשירותים עדיין לא מפנק כמו שמצופה ממנו באירופה האמיתית). חנויות מכל טוב, כל המותגים הכי נחשביים, נחילי תיירים ברחובות ואינספור מסעדות בתי קפה ופינות חמד לישיבה.  

היום בערב מארגנת האכסנייה שלנו מסיבת "קוביה הונגרית", אני מניח שזה קשור לעובדה שאנחנו בהונגריה, הרעיון הוא שכל אחד בא עם בגדים כמה שיותר צבעוניים והמטרה היא להגיע לתלבושת בעלת צבע אחיד ע"י החלפת בגדים עם שאר האנשים במסיבה. נשמע מצחיק ואידיוטי במידה שווה.

טוב, אני חייב לזוז לפני שהטמפ' בחוץ לא תאפשר לי להשלים את 20 דק' ההליכה שיש לי עד להוסטל מבלי לאבד אף אצבע.

פרטים בהמשך...

-<למעבר לפוסט הבא>-