מובי דיק

Post date: Sep 25, 2010 4:56:50 PM

25/9/10            17:15

3 שעות הנסיעה מבודפשט עברו חלק, כשלאורך הדרך חלפה הרכבת דרך ישובים רבים שאת שמם לעולם לא אצליך לבטא או לזכור, חוץ מאחד שהיה גם האחרון ונקרא וינה. סגל ואני התיישבנו ברביעיית המושבים הצמודים לדלת הזכוכית שמחברת בין שני הקרונות, שם גם ממוקמים השירותים (בדיוק כמו בארץ למעשה). ישיבה בנקודה הזו מספקת מגוון מחזות מצחיקים של אנשים שהצד הטכני שלהם טיפה חלש, בעיקר כשזה מגיע לדלתות. השיא היה כשבחורה רזה ושברירית יצאה מהשירותים והגיעה לדלת ההזזה האוטומית של הקרון העשויה זכוכית, אשר היתה פתוחה הודות למישהו שעבר שם בדיוק שנייה לפני, וניסתה בכח לסגור אותה. היא אחזה את הידית של הדלת אשר היתה באמצע פס המתכת הניצב שהיה כל מה שנותר מהדלת שהוסתרה כרגע בתוך קיר הקרון ובכח שלא יתואר ניסתה לעקור אותה מהמנגנון המכני שלה ולהביא לסגירתה. לא הצלחתי להבין מה מביא אותה לרצות לסגור את הדלת שמובילה אל הקרון בו היא יושבת, מה גם שבכל מקרה הדלת אוטומטית כך שאם רק תניח לה לשנייה היא פשוט תסגר לבד. אחרי חצי דקה שהבחורה האומללה הזו ניסתה בכח לשבור את הדלת ולהביא לסגירתה, החלטתי שנהנתי מספיק וצעקתי לה "זה אוטומטי" (רק באנגלית), המבט המופתע שלה היה כאין וכאפס לעומת הקפיצה המבוהלת שהיא דפקה כששנייה אחרי עבר במהירות מישהו דרך הדלת הפתוחה, אז היא צעקה תוך כדי הסמקה קשה, "אלוהים זה פתוח!", ועברה דרך הדלת הפתוחה בריצה תוך כדי שאני מתפוצץ מצחוק. מסתבר שהיא חשבה שהחלל הריק שהותירה הדלת הפתוחה הוא חלון זכוכית ממש נקי, ושהידית פשוט נמצאת בצד שמאל במקום ימין. היא ניסתה לפתוח דלת שהיתה פתוחה.

וינה קיבלה את פנינו בשמים בהירים ושמש חייכנית שהלכה ונעלמה בין בניינה הנמוכים והמיוחדים של העיר. תוך כדי הליכה על הרציף בכיוון יציאה מהתחנה, הפיק התיק הקטן שלי מוסיקת סמבה מתכתית הודות למיליארד הפרוינטים שהצטופפו להם בתא קטן שייעדתי עבורם. סגל ואני החלטנו לתת תיאור פתולוגי לתופעה שתקרא להלן "רשרשת הונגרית", מחלה שתוקפת 90% מהמטיילים החוזרים מהונגריה. אין עדין חיסון בנמצא.

"קישתא מטבעות!"

וינה היא היעד הראשון אליה הגענו בידיעה שאין לנו היכן לישון. כן הזמנתי מקום ללילה של מחר. אך לא ליום בו הגענו. עכשיו כשאני כותב את זה אני קולט שזה מוזר קצת.. אין לי הסבר טוב. זאת אומרת חיפשתי וללא היו מקומות פנויים, אז הזמנתי לפחות לילה ליום המחרת באכסנייה שקיבלה ביקורות טובות בשם Wombat's – The Base. עם יציאתנו מתחנת הרכבת ראינו את סניף אח של האכסנייה (Wombat's – The Place) במרחק חציית כביש, אז החלטנו לנסות את מזלנו ולקרוא תיגר על האינפורמציה האינטרנטית שהודיעה לי שכל האכסניות בעיר בתפוסה מלאה.

היה שווה, שכן פקידת הקבלה החמודה הודיעה לנו שהתפנה מקום אצלם או אם נרצה בחדר של שלישיה במקום השני. החלטנו לקחת את חדר השלישיה אשר לא הצריך אותנו לעשות צ'ק אאוט וצ'ק אין למחרת רק כדי לעבור שני חדרים הצידה. משם, הליכה של כ10 דק' לאורך רחוב גולנדראסטארונשטראסה ואז ימינה לרחוב מונגרדראנשולשטראסה. (יתכן שהוספתי או שיניתי כמה אותיות, אבל זה לא באמת משנה, כל הרחובות פה זכו לשמות יפים כאלו עם המילה שטראסה בסוף בשביל שחס וחלילה לא יתבלבלו ויחשבו שזה לא רחוב) והגענו לגסטהאוס המיוחל, אשר הינו יותר מלון עם חדרים משותפים ואווירה צעירה, מאשר דירות הדורמיטוריס אליהן התרגלנו ולמדנו לאהוב תוך כדי המסע שלנו עד כה.

ידיעותי בבילוגיה ימית אינן מרשימות במיוחד ואולי זו הסיבה שלא ידעתי להגיד האם מדובר בפיל ים או חזיר ים ששכב על המיטה השלישית שבחדר החשוך אליו נכנסו ושלו נקרא בית ביומיים הקרובים. התברר שהוא יודע לדבר אנגלית ממש טוב ושקוראים לו קימברלי ולכן הופתעתי כשהיא סיפרה לי שהיא מטיחואנה, מקסיקו. אם תשאלו אותי, מקומה באיי ג'ורג'יה הדרומית. מדובר בבחורה ממש, אבל ממש, גדולה. וכמה שהיא גדולה ככה היא גם פטפטנית. היא אמרה שהלכה היום למרכז העיר וחזרה ושהיא גמורה עכשיו, על כן נימנמה קצת. תוך כדי שסיפרה לי את זה התבוננתי במפה המעולה שקיבלנו בקבלה והערתי "הא, כן אני רואה שזה בערך קילומטר וחצי, 20 דק' הליכה" ואז היא שתקה והבנתי שבלי כוונה לעגתי לה. זה קורה לי לפעמים.    כל עוד אני לא אקבל מידע שסותר את זה, אני נשבע שבכניסתנו המפתיעה אל החדר, תפסנו אותה על חם מנסה לאכול את הכרית שלה.  מאוחר יותר שמתי לב שעל הריצפה בחדר שלנו יש שקיות ענק ריקות של חטיפי צ'יפס למינהם ועל השולחן בפינה קופסת דגני בוקר פתוחה. סגל, שבחר את המיטה התחתונה, מרחק חצי מטר ראש מראש עם הבחורה, נשבע שאם היא נוחרת בלילה הוא מעדיף כבר עכשיו לקפוץ מהחלון. אני חייב להעיר פה שלא תהיה אי הבנה לגבי דיעותי על שמנים, אני אוהב את כל בני האדם באשר הם. בעיני כולם שווים, אחרי הכל אם אתה בן אדם הרי שהצלחת להגיע לרמת השפלות הנמוכה ביותר האפשרית. פשוט הבחורה הזאת היתה דוגמא חייה לסטארוטיפ השמן המגעיל, שיכול אבל לא רוצה לשנות דבר מהרגל חייו הכל כך לא בריא, זה מחרפן אותי, המיטה שלה היתה מלאה בפרורים ושאריות אוכל שרק מהם יכול היתי לחיות יומיים בעיר, אך עדין הקפידה באדיקות לשתות קוקה קולה זירו.

יצאנו לארוחת ערב וסיור קצר לאורך רחובה הראשי של העיר המוביל מאזור האכסנייה אל מרכזה העתיק של העיר, חזרנו לאכסנייה לעבור למוד יציאה ואחרי שוט בירה שקיבלנו חינם בבר שבאכסנייה יצאנו לדרכנו לכיוון מועדון ה Loft, עליו המליץ לנו יוהן, הבחור הגרמני-וינאי שפגשנו בסופיה. בדרך לשם אמרתי לסגל שאני חושש שלא נעבור סלקציה ואתם יכולים בעצמכם להשלים את אוסף בדיחות השואה שיצאו מזה.  העניין הוא שאחרי 10 ימים של נסיעה ברכבות ברחבי מזרח אירופה ואז הגעה לאוסטריה, אחד המעוזים האנטישמים הידועים, בדיחות שואה הן חלק בלתי נמנע מסדר היום של שני ישראלים ציניים. ואז השיחה התפתחה לכך שלכל סלקטור כאן יש גם סבא שעבד בתחום, וזה רק הלך והחמיר אז אני אפסיק כאן. הגענו ל Loft ואחרי שויתרנו על 9 יורו נכנסו למן פאב-בית קפה שבחלקו האחורי גרם מדרגות המוביל לשתי רחבות ריקודים, אחת למעלה ואחת למטה. ירדנו למטה שם תקפה אותנו מוזיקת טכנו כבדה. הקצב שלה היה כל כך גבוה שנראה כאילו לאנשים שרוקדים שם אין ידיים ורגליים מרוב המהירות שבה זזו. סגל אמר שהוא לא מוכן לרקוד את זה מבלי המד דופק שלו עליו ושכל הנראה יחטוף התקף לב תוך רבע שעה. אז עלינו למעלה שם התקבלנו על ידי מוזיקת דראם אנ בייס חביבה, אך רחבה ריקה מאנשים. שתינו קצת, ניסינו להיכנס לאווירה, אך היה קשה ולבסוף החלטנו לתור אחר מועדון אחר בשם FLUC, שם אמורה להיות מוזיקה קצת יותר אנושית, אשר נמצא על גדות הדנובה מרחק 15 דק' נסיעה במטרו. אחרי 10 תחנות מטרו ירדנו בתחנת מעבר שם חיכינו לקו מטרו נוסף שמסתבר שלא עובד. השעה היתה כבר 1:00 ועל מנת להגיע למועדון ע"י איגופו בקו מטרו אחר הדבר היה לוקח עוד לפחות שעה. ניסינו לקחת מונית אך התחנה הנטושה הזו מוקמה בשכונת רפאים נטולת בני אדם שלא לאמר מוניות. אז עברנו לצידו השני של קו המטרו במטרה לחזור על צעדינו למועדון הקודם שבתקווה התמלא כבר. כשהמתנו למטרו נשמע לפתע רעש חריקה מאזור הרציף של קו המטרו שלא עבד וסגל נתן זינוק מטורף מהכסא שלו בעודו צועק "קרמר בו מהר הקו עובד!" והחל רץ במהירות לרציף. מזל שהדבקתי אותו לפני שהגיע לרכבת שכן היא עמדה בצידו השני של הרציף ואני מוכן להישבע שהוא היה כל כך נעול על זה שזו הרכבת שלנו ושזו הזדמנות שלא תחזור עוד, שאם לא היתי עוצר בעדו הוא היה קופץ מעל המסילה ונתלה על הרכבת.

שניצל, שניצל ועוד שניצל

כשחזרנו לבסוף למועדון ה Loft התברר שחוץ מתור ארוך בכניסה בו הינו צריכים עכשיו לעמוד, בפנים לא השתנה הרבה. עוד בדיחת שואה נוצרה כמובן, והמשכנו הלאה. תוך כדי לעיסת נקניקיה מעולה שקנינו באחד מבין דוכני הנקניקיה-שווארמה-קבב הרבים שיש כאן, נזכרנו שאם אלוהים היה צריך לנוח אחרי 6 ימים בהם בסך הכל יצר את העולם, אין זה מפתיע שאנחנו אחרי 10 ימים של מסיבות, אלכוהול, סיורי רחוב ואיסוף מטבעות חסרי ערך, צריכים מנוחה גם כן. הוחלט שנסיים את הערב בכבוד ואת יום המחרת נעביר בפחות או יותר לא לעשות כלום. במקרה זה גם יוצא יום שבת.

כשחזרנו לחדר שמענו קול חלוש ממלמל "You can turn the light on if you want" ותוך 5 דקות, בהן סגל חיפש נואשות אחר אטמי האזניים שלו, שכבנו איש איש במיטתו. ומה לגבי קימברלי? היא החלה בסשן נחירות שגרם לך להרגיש כאילו אתה מנסה להירדם על שולחן באמצע יום פעילות שגרתי של נגרייה. היא ניסרה וניסרה, ואחרי שעה בה 1000 דציבלים מנעו ממני להירדם התחלתי להצטער שמעולם לא סיימתי לקרוא את "מובי דיק", אחרת אולי היתי יודע איך צדים לוויתן בגודל שכזה. הזכרותי במובי דיק עשתה את העבודה ובתוך דקה שקעתי בשינה עמוקה.

כשקמנו בבוקר קימברלי כבר לא היתה, והדבר הראשון שסגל אמר זה "נראית כמו לוויתן, נוחרת כמו לוויתן".

יצאנו לארוחת בוקר/צהריים בצורת, איך לא, שניצל בשניצליה מקומית, כשתוך כדי מכונות הכביסה שבגסטהאוס עומלות על ניקוי בגדינו שהלכו ואזלו.  בסיום הארוחה סגל אמר שהוא נכווה בלשון ואני הערתי שדווקא נכוותי בחך למעלה, "שוב הם מנסים לשרוף אותנו!" צעק סגל. 

"הילדה שלך מתחילה לרקוד? קח אותה שמאלה"

-<למעבר לפוסט הבא>-